הרבה מאוד סימני שאלה ריחפו מעל ראשו של הסרט מאז שהופיע ברשימה ההתחלתית של אופיר 2019, האם יופץ לבתי קולנוע בגלל התעסקותו ברצח פוליטי, מה תהיה התגובה של הקהל וכו׳, כל השאלות האלו ועוד סימנו את "ימים נוראים" כאחד מהסרטים הישראלים המצופים השנה. זאת בנוסף גם לעבודת התחקיר המעמיקה שנפרשה על פני ארבע שנים שכללה ראיונות עם כל המעורבים בפרשה. למרות החיבוק החם שקיבל מהאקדמיה דאגתי להוריד את ציפיותי. והתוצאה הסופית רחוקה ממושלמת אך קשה שלא להעריך את הכוונות של היוצרים.
*באדיבות סרטי יונייטד קינג
מותחן פסיכולוגי זה מתעסק סביב אותם אירועים שהובילו לאותו יום הגורלי של ה-4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטו של הרוצח. דרך הכוחות שעודדו אותו, הן במישור הפוליטי והן במישור הדתי.
אגיד עליו כך, כדוקו – דרמה הוא עובד לא רע.
הסרט מצליח להשיג תוצאות יותר אפקטיביות כאשר הוא מתאר את דיוקנה של מדינה מפוצלת באמצעות קטעי ארכיון שנבחרו בקפידה בידי היוצרים. ללא ספק אחת מהסצינות הכי טובות הייתה סצנת שחזור הרצח. למרות הסוף העצוב וידוע מראש הייתי על קצה מושבי וזאת תודות לעריכה חדה שחתכה בין קטעי הצילום של אותו סרטון מפורסם של הרצח, לבין קטעי השחזור. ועם זאת, בסיומו לא הרגשתי אגרוף בבטן. השפה הקולנועית של ירון זילמן מהפנטת. היא שמה את עמיר במרכז כל סצנה. המצלמה מוצבת מעל כתפו, לרוב אלו הנמצאים בחברתו לא בפוקוס, בניית העולם מבחינת עיצוב תאפורה היא מושלמת. לאט, לאט כאשר אתה שם לב שקירות מתחילים להתמלא באיורי שנאה נגד רבין, אתה מרגיש תחושה של צמרמורת מזדחלת לאורך הגוף.
הבעיה הגדולה שלי מגיעה עם כך שהסרט נכשל בדבר היחידי שהציב לעצמו, בניית פרופיל פסיכולוגי של רוצח בהתפתחות.
לטובתו של השחקן יהודה נהרי הלוי הוא מצליח לעבוד נהדר עם מה שניתן לו ולהגנתם של היוצרים זה לא שציפיתי שהם יגרמו לנו לסמפט את דמותו של עמיר, אך העניין הוא ששום פרט מידע שמוצב לפנינו לא ממש עוזר לנו להבין לעומק את דמותו של עמיר מחדש או באופן מעמיק מה שלא ידענו כבר.
פוטנציאל ענקי ליצירה מטלטלת ומזעזעת עד לעמקי הנפש. תחקיר עיתונאי שאולי היה מחזיק שעה כספיישל בפני עצמו באחד הערוצים בטלוויזיה, אבל לא כסרט קולנועי במיוחד שאורכו שעתיים שלמען האמת מרגישות אפילו יותר.
* תמונה ראשית מתוך: ״ימים נוראים״ באדיבות סרטי יונייטד קינג
