לבמאי הטייואני צ'אי מינג לאינג (ההוא מ'שלום פונדק הדרקון' ו'מה השעה עכשיו' ועוד כול מיני סרטים טיוואנים שלא ראיתי) היה רעיון לסרט: במשך שעה שלמה הוא יצלם פנים של אנשים טיוואנים במצבים שונים: נרדמים, צוחקים, מדברים, משחקים עם הלשון וכו', וברבע שעה הנותרת של הסרט הוא יצלם מסדרון ריק. זה כול הסרט: פרצופים של אנשים טיוואנים ומסדרון ריק.
מי אמר שהמקוריות לא מתה, הא?
אבהיר זאת כבר עכשיו: כראוי מסרט שנשמע יותר כמו מתכנון מנצח לוידאו ארט שמוצג במוזאונים מאשר סרט שמוקרן בסינמטקים, 'פנים' הוא סרט למטיבי לכת שבמטיבי לכת. אין בסרט עלילה המגשרת בין הפרצופים. כול 76 הדקות של הסרט מורכבים אך ורק מהתקריבים על הפרצופים של האנשים פלוס המסדרון ההוא.
האם זה משעמם? ובכן, כן ולא.
אני לא אכחיש שבאיזשהו שלב 76 הדקות של הסרט הרגישו לי קצת ארוכים ובשוט האחרון של המסדרון (מצטער, אי אפשר לעשות ספויילרים לסרט שאין בו עלילה) רק חיכיתי שזה ייגמר כבר אבל מאוד הערכתי את המסר שמינג ליאנג ניסה להעביר באמצעות הסרט: שכולנו רקמה אנושית אחת, כפי שאמרה חווה אלברשטיין, וכולנו בני אדם שבסופו של דבר שעושים דברים אנושיים: ישנים, צוחקים, משחקים עם הלשון, מדברים ועושים שטויות.
אני לא יודע אם יהיה אפשר עוד לתפוס את 'פנים' אבל אם יוצא לכם למצוא הקרנה של הסרט בסינמטק אני יותר מממליץ לנסות אותו. הוא מאוד מאתגר ולא פשוט לצפייה אבל הוא שווה מזמנכם ובסופו של דבר תמיד תוכלו להגיד שראיתם סרט שנחשב למאתגר. מה רע?
