סרטו החדש של גדול הקולנוע העצמאי, ג'ים ג'ארמוש. "המתים לא מתים" היה הסרט שהכי ציפיתי לראות השנה בפסטיבל קאן. ג'ארמוש התעסק בעבר עם סרטי ז'אנר כאשר הצליח לתת להם את המגע האישי שלו. כאשר האהוב עליי הוא סרט הערפדים המלנכולי "רק האוהבים שורדים" מאלפיים ושלוש עשרה. הסתקרנתי לראות מה הוא יעשה עם ז'אנר סרטי הזומבים. והתוצאה היא, ובכן, דיי סטנדרטית.
זה כל כך מוזר לכנות את אחד מן סרטיו של ג'ארמוש סטנדרטי, שיגרתי/בינוני. הרי הזכרתי לעצמי בזמן הצפייה כי מדובר ביוצר שמבין ויודע מה לעשות מאחורי המצלמה. ואז הגיעו העשרים דקות האחרונות של הסרט, שהכניסו בו חיים חדשים וגרמו לי להבין מה ניסה לעשות ג'ארמוש.
מבלי לעשות ספוילרים, ג׳ארמוש מראה לנו כי לעיתים הגורל כבר קבוע מראש. אפשר להילחם בו, אך הוא כלל לא ישתנה. במידה ותביטו על זה מנקודת מבט אחרת. מבלי להסתכל על הדברים עמוק מידי, אפשר גם לראות את זה כפארדיה על סרטי ז'אנר (אימה ומדע בדיוני).
צילום: deepskyobject
ועדיין זה כלל ולא מפצה על שארית הסרט. אציין כי הסרט לא הרשים אותי לעומת סרטיו האחרים של הבמאי, אך בסטנדרטים של סרט זומבי הוא מהנה. האפקטים נהדרים ולא היו מביישים סרטי זומבים אחרים. התסריט של ג'ארמוש מצליח למצוא את הרגעים המצחיקים בכל הסיטואציה הזאת, מה שגם עוזר זה שהתסריט מגובה בקאסט מרשים למדי.
הייתי שמח לראות כאן יותר מעורבות רגשית מצד קהל, דמויותיו כל כך דלות ובקושי מעניינות. לזכותו של ג'ארמוש אציין כי מידי פעם ישנו ניסיון לתת עומק לכל אחד מהדמויות, אך הוא ניכשל בשל אי יכולתו לעשות משהו חדש עם קלישאות הז'אנר.
רחוק מלהיות יצירת מופת, מהנה בדרך כזו או אחרת. "המתים לא מתים" ייזכר כאחד מסרטיו היותר חלשים של ג'ארמוש.
