אחד הז'אנרים בהם אנשים גבוהי מצח הכי אוהבים לזלזל זה סרטי הפיל גוד (כמו 'מחוברים לחיים' למשל): סרטים לא מתוחכמים מדי שמטרתם לגרום לצופה להרגיש טוב עם צאתו מהאולם אחרי הסרט. נכון, אין בסרטים האלו תחכום והם לא ייחרטו בתולדות ימי הקולנוע אבל משהו בפשטות שלהם עובד, לפחות עליי. הם מצחיקים, כיפיים, עושים טוב ובכללי פשוט מהנים. 'צ'מפיונס' למשל הוא סרט כזה והוא בהחלט עושה את העבודה בתחומו.
הסרט עוסק במרקו, אדם שנתפס על נהיגה בשכרות ונאלץ להיות מאמן כדורסל של אנשים לוקים בנפשם. נכון, הם לא אנשים פשוטים וכול בקשה פשוטה של מרקו אליהם הופכת לדיון ברומו של עולם אבל לאט לאט מרקו לומד להכיר ולחבב את הלוקים בנפשם וביחד הם עושים מאמצים להתאמן ולנצח באליפות העולם לנכים, כדי להוכיח מי הם באמת הנורמליים פה.
'צ'מפיונס' הוא, כמו שאמרתי, סרט פיל גוד. הוא אכן לא מתוחכם במיוחד וצפוי כבר מההתחלה. הדמויות לא עמוקות מאוד אבל הן בנויות בצורה פשוטה ומעוררת הזדהות. הבדיחות בסרט מצחיקות מאוד והסרט נמנע מלצחוק על הדמויות אלא הוא צוחק איתן ומעל הכול יש לסרט לב ענק: רואים שהשחקנים והצוות נהנו מאוד בעשיית הסרט. יש משהו מאוד משוחרר וקליל ב'צ'מפיונס' שהופך אותו לסרט שקל לחבב וקשה לשנוא, כמה שמתאמצים.
'צ'מפיונס' הוא לא יצירת מופת אבל הוא כן סרט כיפי, מתקתק ומלא לב ששווה לראות עם כול המשפחה. לכו לראות ואל תשכחו את אימוני הכדורסל שלכם לאחר מכן.
