אני מתקשה להאמין כי כל סרט אחר שיצא לי לראות השנה יגיע לקרסוליו של "מילים נרדפות", במובן של רכבת הרגשות שהעביר אותי לטוב ולרע. אז כן זה חשוב גם לציין שהקולנוע של לפיד אינו נגיש לכולם. הוא מה שצופי מיינסטרים אוהבים לכנות יומרני. ולמרות שהיו לי מעט בעיות עם הסרט, קשה לי שלא לשבח את לפיד על יצירה מעוררת מחשבה ועשירה בעשייה קולנועית משובחת.
עלילתו עוסקת בצעיר ישראלי המכיל כעס למולדתו ומחליט להגר לצרפת, למרות תיאור העלילה הדל, תאמינו לי שאני אומר לכם שמדובר רק בקצה המזלג, סרטים כמו "מילים נרדפות" באמת ניתן להעריך מיד אחרי עזיבתך מאולם הקולנוע, כל אותם הקטעים שהרגישו לי מנוכרים, לא ברורים ומשונים, לאט, לאט הצליחו לחלחל לתוך התת מודע שלי.
הייתי מעוניין שלפיד היה מתמסר לז'אנר ספציפי, בניסיון להפוך את השעתיים האלה לפחות מעייפות או מבולבלות. לדבר אחד קשה לי להתכחש – כמות הרגש שמזריק לפיד לתוך דמויותיו, מהראשית ועד למשניות. הייתה סצנה אחת שהתבלטה מעל הסצנות האחרות, שגרמה לי להרגיש את הכאב של הדמות הראשית עד כדי כך שהפנתי את מבטי מהמסך.
אני מאמין בכל לבבי שגורלו של "מילים נרדפות" יגמר בכך שייזכר כאבן דרך בקולנוע של המאה העשרים ואחת. ברגע שהדמות הראשית לבשה את הז'קט הצהוב, המילה הראשונה שקפצה למוחי היה אייקוני. אני רק יכול לנחש כי הגל הצרפתי החדש היווה השראה במהלך צילומי סרט זה, וביניהם בלט לי באופן ברור ז'אן–לוק גודאר.
מי שיהיה מוכן להתמסר לשעתיים של קולנוע ייחודי ויודע למה הוא נכנס, ימצא את סרטו של לפיד כאחד מסרטיו היותר אישיים ומעוררי הזדהות, אשר פונה במסר אוניברסלי כי אף מדינה לא שונה מהאחרות, לכולן יש בעיות ואין מנוס מהן.