בקיץ שעבר נסענו שחר (בן זוגי) ואני לטיול באפריקה המרהיבה.
בין טרקים בטנזניה, ספארי בקניה וחופי זנזיבר, שבתה את ליבנו יותר מכל "הפנינה של אפריקה", הלא היא אוגנדה. אותה מדינה שאנחנו מכירים בד"כ כאלטרנטיבה הלא ריאלית שהוצעה כמדינה לעם שלנו.
תחילת הטיול במדינה שהקסימה אותנו, הייתה מאתגרת למדי. לאחר הנחיתה באנטבה (עוד זיכרון לאומי), נכנסנו אחרי התמקחות קצרצרה אל מונית. מונית בלי מזגן. מה עושים ? פותחים חלון.
בעודנו משוחחים עם הנהג, לומדים מילים בסווהילי ותוהים איך הוא יוביל אותנו למקום הנכון (ללא אפליקציית ניווט, מפה או מושג כלשהו מה המקום אליו אנו צריכים להגיע), נכנסה במהירות יד מבעד לחלון וחטפה לשחר את הפלאפון מהיד. בבהלה, פחד ושוק – כך החל הטיול שלנו.
צילום:ענבר לוי
למחרת היום, בעודנו מחפשים את דרכנו אל התחנה המרכזית, החל מסע הליטופים הרשמי – המקומיים שהיו סביב התחנה כנראה הרגישו נלהבים למראם של "מוזונגויים" (תיירים, כביטוי המקום) ומשכך, נגעו לא מעט (בעיקר בי כמייצגת המין הנשי).
ושוב, אחרי שוקיזם שלא היה מבייש טירון בשבוע הראשון שלו בצה"ל, עלינו על האוטובוס.
התחלנו את הטיול במפלי מורצ'ינסון, שם ראינו שמורת טבע מלאה בחיות מרהיבות וזכינו לאחת מהחוויות שהפכו למור"ק המפואר שלנו…
נסענו עם ג'יפ ענק ופתוח בהובלת המדריך וויליאם. וויליאם היה נחוש ובעל מוטיבציית יתר לראות אריה. וכך, תוך דהירה בתוך הסוואנה באיתור להקת אריות – נפלנו אל בור. שני הגלגלים האחוריים של הגי'פ היו קבורים עמוק בתוך בור בוצי ועמוק. תקועים בלי יכולת לזוז, בלי תקשורת עם העולם ועם שיחים בגובה שלנו, נותרנו אבודים ומייחלים לפתרון. בעודנו תוהים מה עומד לקרות עכשיו ותוך הדחקת העובדה שככל הנראה יש אריה או שניים סביבנו. הגיע ג'יפ ובו ארבעה ישראלים! שני זוגות בגילאי ה-50 שיצאו להרפתקה ותוך כמה רגעים (תודה לאל!) חולצנו. כמובן שלא חלפה דקה וראינו משפחת אריות – אריה, לביאה וסימבה קטן מסתתרים בין השיחים. לימים, הפך הסיפור לאגדה שיכלה להסתיים אחרת…
משם המשכנו אל בוניוני. הו בוניוני! כפר יפהפה המורכב למעשה מרצועת איים קטנטנים בתוך אגם. שם פגשנו את המקומיים, ראינו את ביה"ס בו לומדים מגיל 5 ובאנגלית את כל המקצועות (!), חתרנו בקאנו וחווינו בעיקר את השקט, הנחת והיופי שבפשטות הטבע .
צילום: ענבר לוי
בדרכים פגשנו את העושר והעוני של קמפלה עיר הבירה, אנשים מלאי לב. צבעים וריחות לא מוכרים, קראו לנו "מוזונגו" ללא הרף ואפילו טעו לחשוב שאנו שוודים (הצצה קטנה בתמונות מדגישה עד כמה שתיאור זה לא סביר) . וגם ירדנו כמה ק"ג טובים (שחזרו מיד עם החזרה ארצה).
אחת החוויות הלא פשוטות שהתעקשנו לייצר הייתה ביקור בשבטים המקומיים. הרחקנו בנסיעה אל שבטי הקרמוג'ה, לאחר ששכנענו את סם, בעל הגסט האוס "רפיקי" בו ישנו בסיפי פולס (עוד איזור מדהים ביופיו). יצאנו מסיפי ונסענו כחמש שעות לכל כיוון לשם ביקור בשלושה שבטי קרמוג'ה שונים. סם, שלקח אותנו לביקור בשבטים הופתע בעצמו מהמראות. השבט הראשון שפגשנו, היה שבט שחי כמה קילומטרים ספורים מעיר מרכזית. הילדים החייכנים שפגשנו במקום היו לבושים רק בחולצות. חולצות מלאות קרעים וחורים. המאפיין של השבט היה צורת הבקתות בהן הם חיים אשר צריך ממש לזחול כדי להיכנס פנימה. השבט כולו אכל כרובית אחת לארוחת הצהריים והילדים שרצו סביב אכלו עלי כותרת. לראות באמת מציאות שונה. לא דרך הטלוויזיה או גיליון נאשיונל. ובכל זאת, דרך מבט מערבי שמשקיף ולעולם לא יבין.
לא אשקר, המראות זעזעו אותנו. משם עברנו אל שבט שחי בתוך הרים שלא ניתן לראות את הבקתות שלהם המוסוות בתוך הירוק. הובילה אותנו בכפר נערה בת לא יותר מ-15 שהחזיקה שני ילדים קטנים. השבט היה לנו יותר נעים – אולי בגלל הלבוש הצבעוני, אולי בגלל השירים ששרו ואולי כי ניסו לחתן אותי עם אחד המקומיים. סירבתי בנימוס ומשם המשכנו אל השבט השלישי שלנו. המאפיין של השבט הבא היה יכולת הטוויה שלו. הכפר כולו היה עשוי ומגודר מעבודת טוויה של ענפים. כך, יצרו לעצמם תושבי המקום גדר המונעת כניסה של חיות, בתים והפרדה בתוך הכפר. פגשנו אנשים חייכנים מאוד, היה צחוק במקום והמקומיים הגדילו להשתמש בחיות וזריעה ליצירת מזון. נקודה מעניינת היא שתושבי הקרמוג'ה לא מדברים סווהילי אלא שפה מקומית שהצריכה שימוש במדריך דובר השפה.
יום השבטים היה יום מטלטל. במהלכו לא היינו מסוגלים לאכול דבר והבנו מה הכוונה בביטוי "הלם תרבות". ויחד עם זאת, אני חושבת שזו זכות לצפות בעולם שונה כ"כ משלנו, הרי אפשר להעביר חיים שלמים מבלי להכיר ולראות מציאות שונה כל כך.
צילום:ענבר לוי
סיפרתי כאן על קצה המזלג אודות החגיגה שיש לאוגנדה להציע. הטעם של הרולקס, הנסיעה במטאו-טאו, לראות ג'ירפה ואריה, צבעי הבדים של השבטים, הירוק בעיניים, האתגר שבירידה מהאוטובוס עקב נגיעות יתר, להכיר קצת יותר מהיופי שיש לכדור הארץ שלנו להציע.
כל אלה הפכו לנו לחוויה משותפת ועוצמתית, מלאה ברגעי שיא של רגש, פליאה, פתיחות ואהבה.
טוסו לאוגנדה, מומלץ בחום!
