אפתח את הביקורת בווידוי שבטח ייגרום לכם לרצות לאשפז אותי: גספר נואה הוא הבמאי הלא אמריקאי האהוב עלי. נכון, אפשר להתווכח על המסרים של סרטיו והאם הוא מעודד מעשים לא יפים כלשהן אבל בעייני הוא, סליחה על הביטוי, פאקינג גאון. השימוש המוחלט שלו בכלי הקולנוע העומדים לרשותו יוצא מן הכלל ולמרות שסרטיו מכילים סצנות לא פשוטות לצפייה, אי אפשר להוריד מהן את העיינים.
אז עכשיו, כשמגיע סרטו החמישי של נואה, אתם יודעים באיזה צד אתם נמצאים. מי ששונא את הסגנון המחליא והטוטאלי שלו מן הסתם יידלג על 'קליימקס' (אני לא מאשים אף אחד, אגב) אבל מי שמעריץ? יש לי דבר אחד להגיד לכם: עזבו את הביקורת הזאת ורוצו לראות את הסרט על מסך גדול כשיזדמן לכם.
כי חוויה קולנועית כמו 'קליימקס' לא חוויתי השנה וספק אם אחווה. כמו ב'בלתי הפיך' המופתי גם כאן כתוביות הסיום מגיעות בהתחלה. רגע לפני שאתם שואלים את עצמכם מה לעזאזל הסרט מפציץ אתכם בעשרות דמויות, כולם באו לרקוד, ובשלל של דימויים מהגיהנום.
'קליימקס' הוא הדבר הכי קרוב שחוויתי השנה לביקור בגיהנום. אומנם אף פעם לא הייתי בגיהנום האמיתי אבל אם אהיה שם סביר להניח שזה יהיה כמו ב'קליימקס'. צבעי ניאון חמים, רציחות, אנשים רעים שיעשו הכול בשביל טובתם האישית, אלימות קשה, הכול.
אבל מה? כרגיל אצל גספר נואה, גם בקטעים הכי קשים אי אפשר להוריד מהסרט את העיניים. 'קליימקס' הוא סרט כול כך טוטאלי, סוחף, עוצמתי וקשה שאתם חייבים לראות על מסך גדול, במיוחד אם אתם ממעריצי נואה.
אני בספק אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט שוב אבל האמת? אני קצת מקנא במי שהולך לראות את הסרט פעם ראשונה.
באמפר מפרסמת ביקורות סרטים על כלל הסרטים החדשים בקולנוע – פופולאריים יותר או פחות, תהיו בטוחים שאנחנו נהיה כאן להגיד את מה שאנחנו חושבים, ולספק לכם הצופים המלצות או דיס- המלצות לכל סרט חדש.
להמשך קריאה של הביקורות לחצו כאן.
