במרכז סרטי הטיהור יש את הפרמיס הכי טוב לעלילה. לילה אחד בשנה שבו כל הפשעים חוקיים הוא כל מה שתסריטאי טוב היה רוצה, משם הוא יכול בקלות לקחת את זה לאן שירצה, ופשוט להפליג בדמיונו. האפשרויות הן אין סופיות. זה פשוט מאכזב לראות ש"הטיהור הראשון" (הסרט הרביעי בסדרה, לא להתבלבל), נכשל בכל אספקט אפשרי. כסרט אימה, כסרט פוליטי וכפריקוול.
הבמאי ג׳רארד מקמרואי ככל הנראה למד מסרטי האימה הלא נכונים וחשב כי ככל שהסאונד רועש יותר כך הקהל יפחד יותר, במקום לנסות לבנות את המתח מבפנים באיטיות. הפעם היחידה שבאמת "פחדתי" הייתה סצינה קצרה שקשורה בשימוש של עדשות מגע זוהרות בחושך. משום מה ישנו גם נבל בחצי שעה הראשונה: נרקומן אשר מרגיש יותר כמו קריקטורה בהשוואה לשאר הדמויות, ומצליח להגיש את הקטעים היותר מצחיקים בסרט אם בכוונה או לא.
הסיפור מהווה פריקוול לשלושת הסרטים הקודמים, אך במציאות לא הייתה שום סיבה ליצירת עלילה מקדימה, הטוויסט שלקראת הסוף נחשף עוד בסרטים הקודמים. שלא לדבר על זה שאם יצא לכם לראות את הסרטים הקודמים, אתם יודעים איך הכול עומד להתנהל גם בזה. קבוצת דמויות חסרות אופי ינסו לשרוד את הלילה כשבחוץ מסתובבות כנופיות צמאות דם. "הטיהור הראשון" כלל ואינו מפצה על חוסר המקוריות שלו ונשאר מוצר תעשייתי בסיסי שלא יעמוד במבחן הזמן.
צילום: Visualhunt
המסר הפוליטי המוצג כאן הוא כל כך רדוד וחסר כל סאבטקסט, עד שהוא מאט את הסרט, וזה לא שלא ניתן לעשות סרט אימה חכם ובעל משמעות שיכול גם לבדר וגם להיות מעורר מחשבה: "תברח" של ג'ורדן פיל מ-2017, "המכשפה" מ-2015 ולבסוף "מתחת לעור" מ-2013. כל אלו מצליחים במה ש"הטיהור הראשון" נכשל – לבדר ועל הדרך לקיים מסר בעל משמעות.
התוצר הסופי כאן כל כך מלא בעצמו עד שהוא שוכח לבדר את הקהל. כולי תקווה כי מדובר בסרט האחרון בסדרה. זה סרט נוראי.
