האוקיינוס שבינינו
הסרט מהווה שיעור חשוב לתעשייה ההוליוודית על כך שלא צריכים להפוך כל סיפור אמיתי לסרט.
הבמאי ג'יימס מארש אינו זר לסיפורים אמייתים יוצאי דופן, מהדוקומנטרי "איש על חבל" שעסק בפיליפ פטיט אשר הלך על חבל בין שני מגדלי התאומים ועד לעלילתי "התאוריה של הכול" שעסק בסיפור חייו של סטיבן הוקינג. בסרט החדש "האוקיינוס שבנינו" עוסק מארש בסיפורו של הימאי החובב דונלד קוראוהרסט שהחליט להתחרות במירוץ יוקרתי ולהיות הראשון להקיף את כדור הארץ בסירה. בשל כך הוא מסכן את שמו, הקריירה וגם את בית משפחתו במרדף אחר החלום.
"האוקיינוס שבינינו" מוכיח כי לא כל סיפור נועד להגיע למסך הענק, ניתן להבין מדוע החליטו להעלות את הסיפור, אך הוא אינו הופך את החוויה ליותר מעניינת.
ראשית מדובר כאן במכתב אשמה המופנה אל עולם העיתונאות והבידור, על כך שכול אדם יכול להתעורר מהצלחה וגם לסבול מתוצאותיה כאשר הוא נדחף לקצה. דבר זה בא לידי ביטוי עוד בדקות הראשונות, ג'יימס מציג בשתי סצנות את הסתירה הקיימת בין עולם הבידור המזויף לבין החיים האמיתיים.
יש לציין לטובה את קולין פירת' המשחק את הדמות הראשית שברגעים היותר היפים בסרט הוא מצליח להכניס כל כך הרבה נפש והבנה לתוך דמותו שבשלב מסוים הרגשתי כי היה ניתן לוותר לחלוטין על שאר הדמויות הריקניות ולעסוק בסיפור הישרדותו של דונלד מבלי לנסות להכניס בכוח דרמה מלאכותית, בעצם כמו בסרט מ-2013 "הכל אבוד".
צילום: Visual hunt
אך עם זאת, אין כאן מספיק בשר בשביל להחזיק סרט שלם שככל הנראה היה מתאים יותר למסגרת דוקומנטרית קצרה. לאחר רבע שעה של הכנה והתכוננות לקראת המירוץ, הסרט תקוע במעין לולאה וקופץ בין מספר מקומות שונים. אותה פואנטה לא מפסיקה לחזור על עצמה ונדמה כי הסרט לא מודע לעצמו ולא מבין כי האפקט הרגשי מגיע מהדמות הראשית ולא מהדמויות השוליות והזניחות מהיבשה. אם מדברים על דמויות שוליות וזניחות מעצבן אותי לראות שוב פעם את רייצ'ל וייס (אשר הופיעה לאחרונה ב"שאהבה נפשי") לא מנוצלת לטובה מבחינה משחקית. היא כאן בתקן האישה, דמות שכל אחת אחרת הייתה יכולה לשחק ודבר לא היה משתנה.
קשה לי להאמין כי בידיים אחרות התוצאה הייתה יכולה להיות שונה. רגעיו היפים מעטים מאוד, אך הוא דל ואינו מצליח להחזיק את תשומת ליבם של הקהל מעבר לשעה. סרט פשוט מפוספס.
