לייף סטייל

על החיים ועל המוות

על תחושת ההצמדות שלנו לדברים, רעיונות ואנשים, ועל רגעי החסד שבהם אנו מצליחים להשתחרר ממנה.

צילום: DVIDSHUB

מי מאתנו לא חווה לפחות פעם אחת בחייו רגע, קצר ככל שיהיה, שבו אמר לעצמו, ממקום עמוק בתוך הבטן, אני עושה את זה ודי. רגע שבו הוא שחרר את כל הפחדים והרעיונות המוקדמים, רגע שבו היא ויתרה על הציפיות מעצמה ומהסביבה, רגע שבו קפצתם אל החדש, הבלתי מוכר והלא ידוע. בירושלמית קוראים לזה "על החיים ועל המוות".

צילום: acidpix

לא סתם בחרו הירושלמים החכמים במושג הזה. המשפט המדויק הזה מסמן את הרגע הקצר הזה של הלא ידוע: בין החיים שמסמלים את השליטה והוודאות, לבין המוות שמייצג את הבלתי ידוע והמפחיד, אך כזה שטמונה בו גם סוג של הבטחה לדבר אחר וחדש, לשינוי. זו יכולה להיות קפיצה למים עמוקים בבריכה בפעם הראשונה בחיים, החלטה לוותר על סיגריות, סמים, התמכרות למזון מנחם, בחירה לשנות מסלול חיים ,מקום עבודה, לשחרר את ילדינו לחיים עצמאיים או אפילו להיפרד מאדם אהוב.

צילום: lechenie-narkomanii

ברגע הזה, שהוא חמקמק ונוכח, שניה לפני הקפיצה לתהום, אנו עומדים מול הריקות. ריקות נעדרת ועם זאת כל כך מלאה ועצומה, הממלאת אותנו בפחד גדול ובו זמנית מותירה אותנו מרוקנים משאריותיו ושניה אחר כך, ברגע הקפיצה, אנו מתמלאים בתחושה של שחרור. שחרור מהמוכר והידוע, ויותר מכך, מאשליית הביטחון שמקנה לנו הקביעות וההצמדות להרגל.

נסו להיזכר ברגע כזה בחייכם. מה הרגשתם בו? קלילות? דינמיות? בטחון עצמי? השתנות וצמיחה? ואולי אפילו אושר גדול? עכשיו נסו להיזכר כמה פעמים במהלך חייכם זה קרה. תרשו לי לנחש. עבור האדם הסביר (או האישה הממוצעת במקרה שלי) לא הרבה. האקט האמיץ הזה, הוא פעולה הפוכה לכל מה שאנחנו מורגלים. הרגל עמוק ומובנה, אותו אנחנו מזהים כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו.

הרי כבר מילדותנו אנחנו לומדים הצמדות לדברים: קחו לדוגמא, טקסי יומולדת. כולנו מכירים אותם. תינוק קטן, שלא מייחס לגיל שלו ולרגע הולדתו שום רגש או ציפייה, חווה כבר משנתו הראשונה טקס יומולדת עתיר אורחים, מתנות, נשיקות ומילות התפעלות מוגזמות (במקרים קיצוניים גם מערך שלם של בופה, דיג'יי והפעלות מביכות של ליצנים וריקודים). התינוק הזה, לומד לקשר בין תאריך הולדתו לבין טקסים המסמלים ביטוי לאכפתיות ואהבה.

בדרך זו נבנית אצלו משנה לשנה ציפייה ,המתנה, והצמדות לרעיונות ותבניות – אם מישהו אוהב אותי, הוא צריך לזכור שיש לי יומולדת, הוא צריך לתת ביטוי חומרי או אחר לכך שהוא זוכר את יום ההולדת שלי וכך אני אדע שהוא אוהב אותי באמת. אנו לומדים לחפש אישור לאושר ולקיום שלנו ממצבים, רעיונות ואנשים, ומתמכרים לתחושה המתלווה לכך.

צילום: emz993

אלא שהציפייה הממכרת הזו בעיתית ממספר סיבות:

  • לרוב, היא לא מתממשת כפי שאנחנו מצפים.
  • כשהיא מתממשת, היא לא נמשכת לעד.
  • אנחנו מתרגלים אליה וכמו כל התמכרות, בשלב מסוים היא כבר לא מרגשת ואנו תרים אחרי שיא חדש לריגוש.

בכל המקרים האלו, האושר מתחלף באכזבה ולעיתים בשברון לב וסבל. ובכל זאת, ההרגל המותנה חזק מאתנו ואנחנו נשארים שבויים במעגל הממכר ומחפשים דרכים אחרות לאישור האושר והקיום שלנו: מהמשפחה, הקולגות, הילדים, החברים ואהובי ליבנו. מוצאים אותו לרגעים, נצמדים על מנת להשאיר אותו כאן שלא יברח, ונשארים מוכי כאב כאשר הוא מתפוגג.

צילום: dollen

רק בפעמים האלו, המעטות, שאנחנו אומרים "על החיים ועל המוות" קורה השינוי האמתי. ברגעים האלו, נשבר מעגל ההרגל. אנו מוותרים מרצון על אשליית האושר המותנה ובמקום להחליף ציפייה אחת באחרת, במקום לשחרר הצמדות בדבר אחד ובמקומה להיאחז בהבטחה מאדם אחר, אנחנו בוחרים במרווח הזה שבין החיים לבין המוות שבו אנחנו יודעים שדבר לא ידוע ולכן גם הכל אפשרי.

 

Article author

על החיים ועל המוות

2 Comments

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים