5 הדיוות הטראגיות של המאה ה-20
נכון תמיד אומרים שמכאובים ועצבות מייצרים אומנות נהדרת? אז הנה 5 דיוות שמוכיחות כמה שזה נכון.
אומרים שמתוך הכאב מגיעה האומנות הכי יפה. למרבה הצער, הרבה אומנים ואומניות חווים טרגדיות אנושיות שאי אפשר לתאר, ומצליחים לשרוד למרות הכל. הנה סיפורן של 5 דיוות גדולות במוזיקה העולמית במאה ה-20 (במגוון סגנונות שירה) שחוו טרגדיות שלא נאחל לאנשים השנואים עלינו, ולמרות הכל הצליחו להשאיר את ראשן מורם. שימו לב, שהרשימה מוקדשת לאמניות שחיו ומתו במאה ה-20, ולכן וויטני יוסטון לא מצאה את מקומה כאן, וכך גם טורי איימוס (שתזכה לשנים ארוכות):
1. בילי הולידיי
האישה והג'אז, האימא המיתולוגית של מוזיקת הג'אז שעד היום מהדהדת בתרבות שלנו. שמה האמיתי היה אלנורה פייגן, וילדותה הקשה הותירה בה חותם למשך שנים ארוכות. היא נולדה בשנת 1915, כשאימה הייתה רק בת 13, וצאצאית למשפחת עבדים מוירג'יניה. בנעוריה עסקה בעל כורחה בזנות והתפרסמה רק כשהחלה לשיר במועדוני לילה בהארלם בשנות ה-30. היא יצאה לסיבוב הופעות בינלאומי בשיא הקריירה שלה בשנות ה-50, אך צרכה כמויות רבות של הרואין, מה שהוביל למותה בטרם עת בשנת 1959.
2. בסי סמית
נחשבת לזמרת הגדולה ביותר של המאה ה-20, היא איבדה את אביה בגיל 9 וכבר כנערה הופיעה ברחוב במופעי שירה. חיי הרחוב הפכו אותה לאלימה מגיל צעיר ובתקופה זו החלה כבר לשתות אלכוהול. היא התפרסמה כ"קיסרית של הבלוז" לאחר שהתגלתה בשנת 1912 ובשנות ה-20 הופיעה בברודווי. אלבומה הראשון יצא בשנת 1923 ותוך שנה נמכר בשני מליון עותקים (הצלחה שלא נראתה כדוגמתה באותה תקופה). למרות שלא הייתה לה ההכשרה לכך, היא כתבה את המוזיקה שלה.
במהלך חייה היא התקשתה להתמודד עם נטייתה המינית, וחיה בנישואין לא מאושרים עד שעזבה לחיות עם חבר קרוב שלא היה מאוים מהביסקסואליות שלה. היא נפצעה קשות בתאונת דרכים בשנת 1937, והופצה שמועה שלא רצו לטפל בה בבתי חולים "לבנים" ולכן נפטרה מאיבוד דם. למרות שהדבר התבדה בדיעבד, נסיבות מותה החזירו אותה לתודעה והיא פופולארית עד היום. שירה, Downhearted Blues הוכר על ידי ממשלת ארה"ב כאחד מהשירים המעצבים של המאה ה-20.
3. ג'ניס ג'ופלין
זמרת הבלוז האמריקאית, מפורצות הדרך של הרוק'נרול של שנות ה-60 וה-70 הייתה למעשה נערת פרחים. בבית הספר היא נודתה כיוון שהאמינה בזכויות אדם בתקופה בה עדיין הייתה הפרדה בין שחורים ללבנים בארה"ב, מה שהפך אותה לתלמידה שנואה ביותר. כבר בשנות ה-60 היא החלה לצרוך סמים בכמויות גדולות, בעיקר הרואין, והרבתה בשתיית אלכוהול.
היא הייתה חלק מלהקת רוק פסיכדלית, שעם אלבומם השני היא הפכה לאחת הזמרות המצליחות של אותו עשור. אלבומה האחרון יצא לאחר מותה, שבא בהפתעה בסוף 1970 ממנת יתר של הרואין כאשר הייתה רק בת 27 (שבועות בודדים לאחר מותו של ג'ימי הנדריקס באותו גיל ובאותה צורה) והכה את עולם המוזיקה בתדהמה.
4. נינה סימון
הזמרת המוכשרת, שכבר הפכה למיתולוגית בימינו, נולדה בשנת 1933 והחלה לשיר בכנסייה המקומית כבר כילדה, אך כשרונה הגדול היה הנגינה על הפסנתר. בהופעה הראשונה באופן פומבי (בגיל 10 בלבד), הוריה התבקשו לפנות את השורה הראשונה בשביל אנשים לבנים. הדבר השפיע עמוקות על סימון, שהפכה מגיל צעיר לפעילה למען שוויון והכניסה את התסכול והכאב על חוסר הצדק לנגינתה ולשירתה.
היא כמעט התקבלה לבית הספר המפורסם לאומנויות ג'וליארד, אך נדחתה בשל חוסר במימון (וחשדה שהסיבה האמיתית הייתה צבע עורה), מה שגרם לה להתחיל להופיע במועדונים במקום זה. היא סירבה לשלם מסים כמחאה על מלחמת ווייטנאם ונעצרה בגין זאת בשנת 1978. היא הואשמה שירתה בבן של שכנה כי הצחוק שלו הפריע לה, והואשמה בהיותה אם מתעללת. חייה רצופי הדחייה דחפו אותה לאלימות ולאפיזודות של התפרצויות זעם, למרות הכחשותיה.
5. אדית פיאף
הצרפתייה היחידה ברשימה, היא אולי הטראגית מכולן. היא נולדה בשנת 1915 וחיה חיים סוערים ומלאים באובדן, במשפחה ענייה של אמני רחוב. אימה התנערה ממנה כדי להתפרנס ואדית גדלה אצל סבתה. כשאביה חזר ממלה"ע ה-1 הוא גילה את פיאף מוזנחת ומסר אותה לאימו, שניהלה באותה תקופה בית בושת. בשנת 1918 פיאף התעוורה מדלקת קרום המוח אך ראייתה שבה אליה בשנת 1921 במפתיע (על פי ספר ביוגרפי משנת 2013 ככל הנראה פיאף סבלה מדלקת עיניים בת מספר שבועות בלבד). ביתה הראשונה נפטרה מדלקת קרום המוח כשפיאף הייתה רק בת 19.
בשנת 1936 תקליטה הראשון זכה להצלחה, אך במהרה צרפת נכבשה על ידי הנאצים ופיאף חיה כשבויה של השלטון של וישי. היא הצילה את אחד ממאהביה, המלחין היהודי נורברט גלנצברג, ולאחר המלחמה טענה שעבדה למען ההתנגדות לכיבוש ולכן ניצלה מעונש. היא שקעה לתוך השתייה ובשנת 1963, זמן קצר לאחר שהתחתנה עם גבר צעיר ממנה בשני עשורים, היא נפטרה מסרטן הכבד.
