משחר ההיסטוריה האדם מחפש לפרוץ גבולות, להגיע למקום הכי נידח והכי מסוכן שרק אפשר, לפעמים בכדי לחקור ולפעמים רק בשביל האתגר. הפעם הראשונה שאדם דרך על פסגת האורסט הייתה ב-1953, ומאז משלחות רבות יצאו למסע המפרך והמסוכן. הנקודה הגבוהה ביותר בהר, שהיא גם הנקודה היבשתית הגבוהה ביותר שקיימת בעולם, היא בגובה 8,844 מטר, שזה גם כמעט הגובה בו משייטים מטוסי סילון.
צילום: Mot the barber
ישנם דברים רבים אשר הופכים את המסע למסוכן כל כך: נקיקים בקרח, מדרונות תלולים, סופות שלג, מפולות ועוד. אם לא התרגשתם מכל אלו, מעל קו ה-8000 מטר, המכונה גם אזור המוות, האוויר דליל מאוד בחמצן, דבר אשר יכול לגרום לבלבול ואפתיות. לא אחת קורה שמטפס פשוט מתיישב באפיסת כוחות ולא מוכן לזוז, אם המחסור בחמצן לא הכריע אותו, הקור יעשה זאת. בגובה הזה חייבים המטפסים להיעזר בבלוני חמצן בלעדיהם הגוף פשוט יקרוס.
צילום: mbsimoe
בטיפוס מסוג כזה צריך לקחת בחשבון הרבה משתנים והמטפסים חייבים לקבוע לעצמם שעה בה הם מסתובבים חזרה, אחרת הם יקלעו לרוחות, סופות ומזג אוויר מסוכן מאוד. מאז 1953 כ-250 איש מתו בניסיון להגיע לפסגה. רובם מצאו את מותם בדרך למטה, וחלקם הגדול כלל לא הגיעו לפסגה. מתוך אותם 250 איש שאיבדו את חייהם על ההר, מעריכים שכ-200 עדיין פזורים על ההר.
חלק מן הגופות אפילו הפכו לנקודות ציון וניתן לזהות אותן מוטלות בצידי הדרך. בגלל הקור המקפיא ששורר בגבהים אלו הגופות נשמרות יחסית שלמות. הסיבה שלא מפנים אותן היא שזה מסוכן מדי. מסוק לא יכול להגיע לגבהים האלו, הטיפוס להר הוא גם ככה עניין לא פשוט, להקדיש עלייה רק בשביל להוריד את אותן גופות, יסכן מאוד את המטפסים, מה גם שבדרך כלל המשפחות כלל לא מנסות להוריד את יקיריהם. ואולי זאת הקבורה שהם רצו לעצמם, בכל זאת, צריך להיות באמת משוגע לדבר בשביל להיכנס להרפתקה כזאת מלכתחילה.
