אחד מבעלי החיים המזוהים ביותר עם ישראל הוא הנחליאלי. הציפור הקטנה שיודעת לשיר, ועל כן משתייכת לציפורי השיר כמו כנרית, זמיר וקיכלי, היא דקיקה ובעלת מקור דקיק בהתאם. בניגוד לציפורים גדולות יותר, נוצות הזנב של הנחליאלי נעות בלי הרף, וכשהוא הולך, נראה שהוא מהנהן בישבנו, ממש כאילו יש לו "קוצים" בישבן. מכאן מגיע גם שמו המדעי "זנב-נוע", וגם שמו באנגלית, Wagtail.
שמו העברי של הנחליאלי מגיע מספרו המתורגם של מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ׳, אחד מגדולי ספרות היידיש והעברית בעת החדשה), "תולדות הטבע", שיצא בשנת 1886. הסופר המפורסם העיד שקרא כך לציפור, כיוון שהיא אוהבת לקנן על גדות נחלים, ומכאן שמו "נחליאלי".
השיר העממי "נחליאלי קטן" בביצועה של הזמרת יעל אילת:
בכל הטלה יש בין 4-7 ביצים, והציפור הקטנה נמצאת בביצה לא יותר משבועיים. לאחר שהיא בוקעת, נקבת הנחליאלי מאכילה את הגוזלים במשך כשבועיים, עד שהם עפים מהקן אל עבר עצמאותם. עובדה מעניינת היא שהקנים עצמם עשויים מנוצות וצמחים מרופדים בשיער.
למרות שביבשת אסיה, אירופה ואפריקה יש כ-11 מינים נפוצים שונים של הציפור, בישראל יש רק כ-4, כאשר הנפוץ מביניהם הוא הנחליאלי הלבן. הזכרים הם לבנים ואפורים, ויש להם "סינר" שחור. תוכלו למצוא אותם בעמק החולה או בבקעת הירדן, אך רובם מקננים במהלך חודשי החורף בערים, ונחים בלילות בקבוצות על העצים.
צילום: Georg_Wietschorke
אז בפעם הבאה שאתם נמצאים בפארק כלשהו, מטיילים, עורכים פיקניק או אפילו סתם רצים, תסתכלו למעלה אל העצים, ואולי תראו קנים קטנים של הציפור הישראלית הזו. לכו תדעו, אולי אפילו תצליחו לשמוע קצת משירו של הנחליאלי, ותראו את הזנב הקטן שלו מרקד בתחתית גבו בעודו הולך.
