התגלית שייכת לחוקר ג'יובאני קפוטו מאוניבסיטת אוריבנו שבאיטליה, שעבורו זאת אינה הפעם הראשונה שבה הוא עוסק בנעיצת עיניים. לפני כשנה, גייס המדען 50 מתנדבים וביקש מהם להביט בהשתקפותם במראה במשך 10 דקות, בחדר שבו עומעם האור. רבים מהם דיווחו על הזיות קלות, כאשר הפנים שהשתקפו במראה החלו להתעוות ולהשתנות, ולהידמות לחיות, מפלצות ואפילו קרובי משפחה מתים. לתופעה קוראים ״אשליית הפרצוף המוזר״, אבל נראה שההשפעות המוזרות שלה מקצינות אפילו יותר כאשר מחליפים את המראה עם עיניו של אדם אחר.
כפי שפורסם בכתב העת psychiatry research, קפוטו גייס 40 בני אדם וחילק אותם לזוגות. בקבוצה הראשונה ישב כל זוג בחדר משלו, תחת תאורה מעומעמת, במרחק של מטר אחד מהשני. התאורה עוצבה כך שיכלו המשתתפים לזהות תווי פנים, אבל לא הרבה יותר מזה. חצי מהזוגות ישבו אחד מול השני ובהו בהבעותיו של בן זוגם, בעוד החצי השני ישבו גב אל גב, והסתכלו על הקיר. המדענים לא סיפרו למשתתפים שהמחקר נועד לחקור הזיות כדי לא להשפיע על תוצאות המחקר, ואמרו למשתתפים שהמחקר עוסק בחוויה המדיטטיבית.
צילום: pixabay
לאחר עשר דקות, מילאו המשתתפים שאלון אודות החוויה שעברו. אלה שהביטו בעיניהם של בני הזוג תיארו צבעים מועצמים ורעשים חזקים יותר. לדבריהם, תחושת הזמן שלהם הואטה והם הרגישו ריחוף קל. 90% העידו שפניו של בן זוגם התעוותו, 75% ראו יצורים מפלצתיים, ו-15% אפילו זיהו את פניו של קרוב משפחה.
התחושות שחוו המשתתפים, אומר קפוטו, מעידות על תסמיני דיסוציאציה – מונח בפסיכולוגיה המתאר ניתוק מהמציאות. הוא גילה שתסמינים אלה מזכירים את התסמינים שחוו עיוותי פנים, אבל לא את הופעתם של פרצופים מוזרים. קפוטו אומר שייתכן כי ההזיות האלה מתהוות כתוצאה מקפיצה בחזרה ל"מציאות", לאחר כניסה למצב דיסוציאטיבי שנגרם עקב מחסור בגירויים חושיים.
אבל קפוטו מעלה השערה נוספת הוא אומר שכאשר אנו מסתכלים על נקודה מסוימת למשך זמן רב, הפרטים בשוליים מתחילים להיעלם בהדרגה. כאשר מידע חזותי מתחיל להיעלם, המוח מתמודד עם ההיעלמות על ידי השלמת החסר, בהתבסס על ציפיות או על הזיכרון, ואולי תופעה זו היא שמסבירה את תחושות המשתתפים.
