תרבות ופנאי

שמש, רוקנרול ולוכדי חלומות: פסטיבל יערות מנשה שוב עושה זאת בגדול, בפעם ה-11!

כבר למעלה מעשור שאלפי אנשים מתכנסים יחד לסוף שבוע שלם של קמפינג, מוזיקה 24/7, הרצאות, סדנאות ועוד שלל אטרקציות לכל הגילאים. חזרתי שזופה ועם מחסור חמור בשעות שינה לעדכן בכל הפרטים, כדי שלא תפספסו אותו גם בשנה הבאה.

שישי בבוקר. על הבמה להקת רגאיי מנגנת שירים קצביים במקצב ג'מייקני מוכר. אני מחכה שהשיר ייגמר כדי שהזמר ידבר ואבין אם הם ישראליים או שמא יבוא מחו"ל. בקהל שורות שורות של הקהל הכי מגוון שתפגשו: אבא מרקיד את בתו בת השש בשורה הראשונה בצד, קבוצות של בני נוער מקפצים בלי חולצה ובלי חוש קצב, ועל הספסל לא רחוק ממני זוג מבוגרים בני 60 שמניעים את הראש בהרמוניה מושלמת. יערות מנשה, התחלנו.

הקונספט פשוט: מדי שנה מצפינים לאזור מגידו עשרות רבות של אמנים מכל התחומים- אקרובטים ורקדנים, שחקנים ומעצבים, זמרים ותקליטנים ובמשך כמעט 72 שעות עושים את הדבר שהם הכי טובים בו, במקביל, במספר במות ומוקדים שונים ביער. ביום אחד בפסטיבל תוכלו להשתתף בשיעור יוגה על הבוקר, לנסות את כשרונכם בג'אגלינג ואקרובטיקה בצהריים, להקשיב למוזיקה עברית כשהשמש מתחילה לשקוע ולסיים בשלוש לפנות בוקר במסיבה אלקטרונית במעבי היער. את הלילה תעבירו באוהל שתקימו במתחם הלינה עייפים, מלאים בחול אבל בטוח שמרוצים.

במתחם הפסטיבל במות הפרושות בין העצים. במתחם המרכזי הוקם יריד ובו דוכני כלי נגינה, יצירות, תכשיטים ובגדים שתוכלו להיכנס איתם לאווירת השאנטי כפי שמתבקש בפסטיבל. כשהבטן תתחיל לקרקר, שזה בערך המצב בכל רגע נתון תחת השמש הקופחת ועם כאבי הרגליים שמאפיינים את התזוזה ממקום למקום, אפשר לגשת לאחד מדוכני המזון הרבים (עם המון אופציות לטבעונים!) שהוקמו במחירים נגישים לטובת הבליינים.

שישי אחר הצהריים, שי צברי מסיים הופעה ברוח מזרח תיכונית-חשמלית, השמש נתנה את אותותיה ואני צועדת עם חברותיי, גמורה, להיזרק קצת על איזו מחצלת במתחם המוצל הראשון שנמצא. לפתע, אני שומעת מבמה אחרת "קבלו את האורח המפתיע לבמה, אלון עדר!". מרוב ההתרגשות שהוא מופיע, התחלתי לרוץ (זה לא קרה בערך מאז שירותי הצבאי) לעבר הבמה ולשמחתי הרבה הספקתי לצפות בביצוע המושלם של "קצת אהבה לא תזיק" ממרחק אפס. אני כל כך אוהבת את אלון עדר. איזו הפתעה נעימה.

בכל פסטיבל יש את רגעי השיא בו מגיעים להופיע שניים-שלושה אמנים ולהקות מוכרים במיוחד, 'מהביצה התל אביבית', מה שנקרא. השנה היו אלה הבלקן ביט בוקס, התקווה 6 ואסף אמדורסקי. כל אחד מהם היה המופע המרכזי ביום אחר בפסטיבל ויכולתם לדעת שהם תכף עולים להופיע כשנהרות של אנשים החלו מתגודדים לעבר במת ההופעות המושקעת.

כצפוי, הבלקן ביט בוקס נותנים בראש. להיט אחר להיט, והקהל על כל גווניו ואוכלוסיותיו קופץ יחד איתם. מזל שתוך כדי ההופעה השמש היוקדת כבר שקעה, כך שחוץ מלנגב את הזיעה יכולנו להתרכז במופע יוצא הדופן שהלהקה הזו נותנת בכל פעם מחדש. תומר יוסף קופץ על הבמה מצד לצד, תמיר מוסקט יחד עם הנגנים המופלאים יוצרים מופע מהפנט שאי אפשר פשוט לא להתמסר לו. אני חושבת שבכל הופעה של הבלקן ביט בוקס אני מתאהבת בהם קצת יותר.

לילה שני כבר נגמר, השמש עולה ובשבע בבוקר אני כבר מרגישה שאני מתבשלת בתוך האוהל. יוצאת החוצה להתאוורר ולשתות משהו קר מהצידנית, שהקרח בה ממזמן נמס. חברות שלי כבר מתעוררות לאט לאט ומתחילות לשלוח רמזים של געגוע הביתה. יותר נכון, געגוע למזגן.

סיבוב אחרון במתחם, רכישה אחרונה של כלי נגינה הודי שכנראה לא אשתמש בו, עוד מופע קצר של זמרת מתולתלת ששרה עם גיטרה בקול גבוה ונוגה וזהו, מקפלים את האוהל ונוהרים בהמונינו למזגן.

אז למרות שהשמש הייתה כל כך חזקה שלפרקים הזעתי כאילו אני בטיול שנתי, יש סיבה שהפסטיבל הזה מצליח כבר כל כך הרבה שנים ועם זאת נשאר אותנטי ולא ממוסחר. אולי אלה המתנדבים שמארגנים את האירוע ללא כל מטרות רווח ואשכרה מאהבה אמיתית לטבע ולמוזיקה. אולי זו התחושה הזו שאין צורך להתלבש יפה, זה בסדר גם אם לא נתקלח יומיים כי הפסטיבל מקבל אותנו מג'ויפים ומסריחים כמו שאנחנו. אולי זה סתם כי פשוט מדובר באירוע שכל מטרתו לעשות טוב טהור לתרבות הישראלית ולתת הזדמנות ליוצרים מקומיים להביע את כישרונם כמו שמגיע להם.

עם יד על הלב, במציאות של היום בה כולנו דואגים בעיקר איך ייצא לנו הסלפי, איזה כיף לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שמוכנים לוותר על מקלחת ושינה בבית רק בשביל סוף שבוע של תרבות, טבע ומוזיקה ישראלית פשוט מעולה. תכלס, מה צריך יותר מזה?

Article author

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?

לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים