שאלוהים ישמור על המלכה: כבר הספידו את הרוק ואז רויאל בלאד הגיעו
נמרוד רשף מסקר את רויאל בלאד, הדבר הכי רועש ומגובש שיצא מבריטניה מאז הפלישה לארגנטינה.
כששומעים אותם בפעם הראשונה הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא הווליום, ובאמת לפעמים נדמה לי שמהרגע שרויאל בלאד ("דם מלכותי", אם תרצו) התחילו לנגן אף אחד לא ממש יכל לעצור אותם. התיפוף האגרסיבי והכמעט מלחמתי של בן טאצ'ר והמלודיות הפשוטות והממגנטות של מייק קר על גיטרת הבס שלו (כן, הוא בסיסט. ברוך בורא אפקטים מגניבים שגורמים לזה להישמע כאילו זו גיטרה רגילה) הופכים את רויאל בלאד לאחת הלהקות הדומיננטיות בעשור הזה, והם רק באלבום השני שלהם.
עם השיר הזה (שהתלווה אליו הקליפ שמככב בסיוטים שלי והמנגינה שנתקעה לי בראש בכל 2018) הם פרצו ב- 2014. אף אחד לא ידע מי הם בכלל. הם הכירו כשהיו חלק מאותה להקה כשהיו נערים והקשר ביניהם חודש כשמייק חזר משנת שבתון באוסטרליה ובן אסף אותו משדה התעופה. "בהתחלה ניגנו בכל מיני ערבי מיקרופון פתוח. לא הצלחנו לסגור הופעות במשך חודשים, אף אחד לא הסתכל לכיווננו בכלל", מייק סיפר בראיון למגזין XL ב- 2017. הלהקה גיבשה את הסאונד שלה באולפני ברייטון ולאורך התקופה הזו חתמה על החוזה הראשון שלה עם וורנר, אותה חברת תקליטים שתחתיה אפשר למצוא גם להקה קטנה שנקראת "ארקטיק מאנקיז". בקיץ של 2013 ארקטיק מאנקיז יצאו לסיבוב הופעות והמתופף שלהם לבש חולצה של רויאל בלאד כתמיכה בהם. ב- 11.11.2013 הם הוציאו את Out of the black, והשאר, כמו שאומרים, פאקינג היסטוריה.
השיר תפס את רוב העולם לא מוכן כי כולם היו עסוקים בלהגיד שהרוק מת ואין סיכוי שמישהו יחזיר אותו לחיים, ופתאום הם הגיעו ואף אחד לא הבין מי הם ולמה הם נשמעים כל כך מגובשים מוזיקלית כשזה האלבום הראשון שלהם. וזה חלק מהקטע שלהם – הם באים לך בהפוכה. אתה קורא עליהם וחושב לעצמך ש"סבבה, בסיסט ומתופף, מה הם יכולים לעשות? כמה טוב זה כבר יכול להישמע?", ואז זה נשמע עד כדי כך טוב. רויאל בלאד נשמעים כמו מה שהיה קורה אם White Stripes ו- Queens of the stone age היו עושים ילד: לפעמים זה נשמע ממש טוב, לפעמים זה קצת מתיש, אבל זה תמיד רועש ותמיד תופס את האוזן. האלבום הראשון שלהם יצא בסוף 2014 וזכה לביקורות מהללות, כל העותקים נגמרו תוך שבועיים והשיר נכנס ישר למקום הראשון במצעדים, שיא חדש בבריטניה.
פו פייטרס התלהבו מהם עד כדי כך שצירפו אותם לסיבוב ההופעות שלהם ב- 2015 באירופה, אמריקה וקנדה ביחד עם איגי פופ. "ראיתי סרטונים שלהם מופיעים וכל כך התלהבתי לראות להקה שנשמעת רצינית, יש לה אחלה שירים, באמת יודעת להופיע ויש לה קהל שבאמת מתרגש לראות אותה מופיעה", דייב גרוהל סיפר בראיון ל- NME; "ואז מישהו אומר לי שהם הגיעו למקום הראשון בבריטניה, ובשביל גיטריסט אחד לראות גיטריסט אחר מגיע להישג כזה, זה כל כך מעודד. כל כך מגיע להם."
הלהקה זכתה בפרסים רבים בזכות האלבום הראשון שלה, ביניהם פרס הבריט ל"להקה הבריטית הכי טובה", ומועמדות לפרס Sound of the year של ה- BBC. הם הוזמנו להופיע מפסטיבל לפסטיבל והופיעו בין היתר בגלסטנבורי, South by Southwest, פסטיבל רידינג ואפילו בפסטיבל המפורסם בדרום אמריקה, Rock in Rio.
ב-2017 הכריזו על האלבום השני שלהם, "How did we get So Dark?" והוציאו את שיר הנושא מתוכו עם קליפ שמכיל ככל הנראה את השימוש השגוי ביותר בארנבים שראיתי מימיי, אבל מצד שני – התיפוף. הולי שיט, התיפוף:
האלבום השני שלהם התקבל קצת פחות טוב מהראשון כי הוא באמת היה קצת נפילה לעומתו, ואני אומר את זה בכאב לב כי אם יש מישהו שאוהב אותם יותר ממני זו כנראה אמא שלהם או משהו כזה, אבל משהו בו פחות התחבר לי מהראשון. הם השתפרו מבחינת מילים והגשה אבל לא העיפו לי ת'תחת כמו שעשו עם האלבום הראשון. זה עדיין אלבום מצוין, שלא תחשבו אחרת, כי הם באמת להקה מצוינת בעיניי. לא הייתה להקה שיצא לי ככה במקרה לגלות (ותודה ל-Radio X מלונדון) ולהידלק עליה בקטע שאני שומע רק אותם לאורך כל יום העבודה ולהיות סבבה עם זה. יש בהם משהו מאוד מיוחד ומגובש וכשאני קולט שהם רק בתחילת הדרך המוזיקלית שלהם (כולה שני אלבומים) קצת מרגש אותי לראות מה עוד יש להם להציע לעולם.
דבר אחד בטוח: זה יהיה מאוד רועש.
