פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח שני ואחרון
היה שלום ובהצלחה בהמשך | אור מסכם את פסטיבל סרטי הסטודנטים במהדורתו ה-21 .
הפסטיבל אולי נגמר בסופ"ש האחרון, אך מחויבותיי עדיין לא הסתיימו. ללא שום הפרעות נוספות, הנה סבב אחד אחרון של סקירות של סרטים שאהבתי בפסטיבל.
התחרות הבינלאומית
אחיות \SISTERS (הולנד)
בסופו של היום הכול קשור בו'יזן של הבמאי, כיצד לקחת משהו שבקלות היה יכול להיות כמאוס ומלודרמטי ולהפוך את זה למשהו ייחודי משלך. עלילת הסרט מתמקדת בשלוש אחיות הגדלות ללא אם בתוך משפחה חסרת תפקוד. הן נתונות אחת לחסדי השנייה ושורדות כל עוד הן ביחד.
אני יכול לשבת ולדבר שעות על עשייתו הקולנועית היפיפייה עד כמהפנטת, אך מה שהפך אותי למעריץ מספר אחד של הסרט, היא ההחלטה האמיצה שהדמויות לא יוציאו מילה מפיהם, אלא יבטאו את עצמם רק בעזרת ריקוד. ותאמינו לי שאני אומר לכם, הבנתי כל דבר שהדמויות האלו ניסו להגיד, דאגתי להם והיה לי אכפת מגורלם, אז קרדיט רציני צריך להינתן קודם כול לכוריאוגרפיה ואז לאחר מכן לפסקול הנע בין המרגש לבין הצמרמורת.
דולפין מגומי \ RUBBER DOLPHIN (ישראל)
הסרט התחיל את סבב הפסטיבלים שלו עוד שנה שעברה בפסטיבל קאן, אז מובן מאליו שהוא היה אצלי כחובה לצפייה, ובקיצור כלל ולא התאכזבתי. יצירה אינטימית ורכה ועם זאת גם עצובה ושוברת לב.
עלילתו, ובכן די פשוטה. שני גברים שהכירו זה עתה מבלים לילה סוער בדירה תל אביבית. ממבט ראשון הכול מתנהל כהרגלו עד שהכמיהה לאהבה נכנסת לחדר. מילת המפתח כאן היא אותנטיות. ההרגשה כאילו המצלמה הופכת לדמות שלישית בסיפור. הכימיה בין שני השחקנים משכנעת, הדיאלוגים לא מרגישים מאולצים, הכול נע ומתנהל באופן טבעי שלבסוף לא היה בי שום ספק כי נחשפתי לבמאי שעוד נשמע ממנו עוד.
חדשות \FAIT DIVERS (שוויץ)
זוכרים שסיפרתי לכם כשלפעמים שנכנסים לתוך מקבץ סרטים, כאשר אינכם יודעים את העלילה ורק את שם הסרט אתם תיתקלו במספר לא קטן של יצירות שיפתיעו אותכם לטובה או לרע. אני שמח לבשר כי במקרה של "חדשות" השוויצרי מדובר במקרה החיובי.
מעין שילוב של אימה פסיכולוגית וקמצוץ קל של דרמה חברתית, הופכות את חווית הצפייה לבלתי נשכחת. עלילתו עוסקת סביב גרגורי המתעורר לרעשי המשטרה המחליטים להיכנס דרך מרפסת דירתו בשביל להוציא גופה של אדם מת מהדירה ממול. בשביל להבין את חשיבותו של הסרט יש להבין את שמו המקורי בצרפתית המשמש כמונח לתיאור חדשות הנמצאות בשוליים של העיתון ואף לא שם לב אליהם.
גרגורי מפתח רגשות אשמה על זה שאף פעם לא הכיר את שכנו, המחשבות על גופתו לא מפסיקות להטריד אותו. סביבו האנשים ממשיכים לנהל את חיים שלהם כרגיל. מה שמוביל לסיומו, המטריד אך גם מעורר המחשבה. מצליח לתפוס את תשומת ליבם של הקהל עוד מההתחלה ולא עוזב לשנייה. בהחלט יצירה שתשאיר אתכם חסרי מילים.
התחרות הישראלית
תמונת ניצחון \IMAGE OF VICTORY
הזוכה הגדול בתחרות הישראלית, היא יצירה דוקומנטרית מרגשת המציגה סוג של דיוקן של מדינה שלמה בעליותיה ומורדותיה בתקופת מבצע "צוק איתן". אך התעסקותו העיקרית היא זו של אורי, אחיה הקטן של הבמאית עדי משניות, הנפצע במבצע בעזה. בבית חולים בין כל המבקרים השונים, מקפיד אורי לשמור על חיוך. נחוש לעמוד בתפקידו החדש כגיבור.
המצלמה של עדי תופסת רגעים אנושיים, מצחיקים ומרגשים. הוא לעולם לא גולש לתחום פוליטי, או שמחליט לטשטש את המציאות בשחור ולבן, ערוך ומבוצע לשלמות יתר. פוגע בכל הנקודות ולקראת הסיום מהווה חוויה מרגשת וגם מעוררת מחשבה.
תחרות הסרט העצמאי הקצר
יום רגיל \COMMITTED
הזוכה בתחרות הסרט העצמאי הקצר, מוכיח כמו תמיד כי לעיתים לא צריך הרבה בשביל ליצור משהו אפקטיבי מלבד תסריט טוב וליהוק נכון של השחקנים. בת-אל מוסרי כתבה ומשחקת בסרט בתפקיד הראשי, מזריקה מצד אחד כמויות של אהבה לדמויותיה, אך גם מצד שני גם אינה מחסירה ברגעים קשים אשר השאירו אותי לסירוגין במצב של דאגה ופחד, עד אפילו להסתרת עיניי מחשש שלא אראה את אחת מהדמויות נפגעת.
הסרט מתעסק בהדחקה ובכך שהיא לעיתים ההחלטה הכי קשה בחיים, אך לעיתים גם ההחלטה הנכונה. בתיה נאלצת להתעמת עם מחלת הנפש של אביה. כעת בעקבות דרישות אחותה לאשפז אותו, היא תצטרך להגיע להחלטה הטובה ביותר למשפחה.
אינני יכול להתעלם מהמשחק כאן, כל אחד ואחד מצוות השחקנים השאיר עליי רושם חיובי, גם אלו אשר הופיעו לתפקיד פצפון. בת-אל מרגשת בתפקידה כבתיה, ליטל שוורץ כפי שלעולם לא ראיתי אותה, תוקפנית, בעלת סמכות ועדיין לקראת הסוף מראה לנו את הצד הנעים שלמדנו להכיר מתחילת הקריירה שלה. לבסוף דובר קוסאשווילי המשכנע ואפילו די מפתיע בתפקידו של האב הסובל ממאניה דיפרסיה.
"יום רגיל" הוא יצירה מרגשת ואותנטית.
השואה נגמרה ביצ' \THE HOLOCAUST IS OVER BITCH
בין הקרנה להקרנה כשהעברתי במבנה הסינמטק העין שלי תפסה מהצד את הפוסטר של "השואה נגמרה ביצ'" שבהחלט סיקרן אותי. הדחף לקרוא מידע על הסרט היה חזק והמשכתי באותו הקו שהנחה אותי במהלך כל הפסטיבל, זה בהחלט היה שווה את זה כי וואו הסרט הזה הפתיע אותי לטובה.
במהלך צפייתי הייתה אווירה כאוטית ומרדנית אשר נשא הסרט כסוג של תג כבוד. היצירה האינטימית של הבמאית והתסריטאית אלה אלטמן, מספקת הצצה לתוך חייה של אמנית ישראלית באמצע משבר לב שבור בעקבות היעלמותה של חברתה הטובה (במאית מפולין) שהכירה דרך הטינדר, שתיהן רקמו רעיון של יצירת סרט על רומן ביניהן בזמן השואה, שייגמר בפגישה על החוף, בתל אביב. כחלק ממסע הנקמה מחליטה להפיק שיר.
הסרט ערוך בצורה יוצאת מן הכלל, לא מבזבז הרבה זמן עם האקספוזיציה שלה, מתנהל ונע במהירות אך גם לא מרגיש דל בגזרה הרגשית מה שמוביל לדקותיו האחרונות שבקלות יכולות להיות מועמד רציני כאחד הרגעים הכי טובים של השנה, תודות בנוסף לשיר הסיום הקליט. בהחלט שווה צפייה.
