קשה להיות נוקשה עם סרט שמכיל בתוכו כל כך הרבה אהבה והבנה כלפי תרבות שלא יוצא לנו להכיר כל יום (ומי שלא יודע, אני מאוהב בסרטים מסוג זה), ועם זאת חשוב לציין כי במידה ואתם מתכננים לראות את הסרט הזה, אל תגיעו עם ציפיות כי לא מדובר בהכרח במסע מטלטל ורגשי, אלא יותר בכיוון של להיות זבוב על קיר – להיות חלק מיום בחייו של תושב/ת אתיופיה.
עלילתו מתרחשת באתיופיה של 1989 בכפר קטן בפאתי אדיס אבבה על רקע מלחמת אזרחים מתמשכת. מינה, נערה צעירה. מבלה את זמנה הפנוי בבילוי עם חברה הקרוב, אלי, אשר נאלץ להסתתר מהשלטונות שמגייסים נערים ובחורים צעירים לצבא כנגד כרצונם. מינה תעשה כל מה שהיא יכולה בכדי לעזור לאלי.
בסרטה הראשון מתגלה עלמוורק דוידיאן כבמאית אשר מבינה את כוחו של השקט ועד כמה הוא הופך סצנות רבות ליותר אפקטיביות, בנוסף העיצוב האומנותי של הכפר נהדר, תוסיפו את הצילום היפיפייה של דניאל מילר (שזיכה אותו בפרס הצילום בטקס פרסי האופיר האחרון) ותקבלו עשייה קולנועית מרשימה.
אך כמו שצוין לעיל, למרות החשיפה של התרבות האתיופיות והתשוקה והחום שנשפכת בכל סצנה, אתוודה ואגיד כי היה קושי בלהתחבר רגשית עם הדמויות, רגעיהם האותנטיים היו מעטים. הסיום השאיר אותי פעור פה, אך חוץ מזה לא היה שום רגע משמעותי או דמות שבאמת נשארו איתי לאחר שנדלקו האורות ועלו הכתוביות.
"עץ תאנה" הוא סרט קטן ומלא כוונות טובות, הוא לא בהכרח יתאים לכולם בשל קצבו האיטי, אך אסיים בטון חיובי ואגיד כי אני מחכה לראות את הפרויקט הבא של עלמוורק דוידיאן.
