תרבות ופנאי

אגדת הגיטרה: סיפור נפילתו ועלייתו של ג'ון פרושיאנטה

נמרוד רשף סוקר את הקריירה וחייו של גיבור הגיטרה האישי שלו ושל העולם ב-30 השנים האחרונות, ג׳ון אנטוני פרושיאנטה.

צילום: Y

במבט ראשון אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בישו, אם רק ידע לנגן על גיטרה. ובאמת, בתוך האנשים שג'ון פרושיאנטה הקיף את עצמו בהם הוא תמיד התבלט עם השיער הארוך והגישה המעט מרוחקת לתהילה שהגיעה בעקבות הכשרון. בשבילו זו תמיד הייתה המוזיקה, היצירה עצמה, על פני ההצלחה. והוא תמיד ניסה, השתדרג והתפתח עם השנים והחיים שהובילו אותו למקומות אפלים ובהירים כאחד.

ולחשוב שכל זה כמעט ולא קרה.

תחילת הדרך של ג׳ון פרושיאנטה

ג'ון פרושיאנטה חגג את יום הולדתו ה- 47 במרץ האחרון כנגד כל הסיכויים. כגיטריסט של רד הוט צ'ילי פפרס הוא נחשף לכל דבר אפשרי – סקס בכמויות שלא היו מביישות את רון ג'רמי בימיו הטובים, רוקנרול בכל פינה בעולם, וסמים. בעיקר סמים. הוא הצטרף ללהקה בגיל 18 אחרי מותו של הגיטריסט המקורי (והישראלי!) הלל סלובק כתוצאה ממנת יתר. ג'ון היה מעריץ שרוף של הלהקה והעריץ במיוחד את הלל סלובק, איתו התחבר באופן אישי.

"הלל שאל אותי האם אעריץ את הפפרס גם אם יהיו פופולריים כל כך שימלאו את הפורום? (מועדון מפורסם בלוס אנג'לס, עיר הולדתם) ועניתי לו שלא, כי זה יהרוס את כל העסק. זה מה שנהדר לגבי הלהקה, הקהל מרגיש זהה לה בכל מובן אפשרי. היה וייב היסטורי בכל ההופעות שלהם, כאילו אתה צופה במשהו גדול מהחיים. אף פעם לא הרגשת לבד בהופעות שלהם", אמר בראיון ב- 1994. ג'ון, גיטריסט די מחונן כבר אז, ניגן עם מתופף שהכיר לו את פלי, הבסיסט של רד הוט, ולאחר כמה ניסונות התחברות עם מועמדים אחרים למלא את החלל שאחרי סלובק, ג'ון פרושיאנטה נכנס לנעליו, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

בסרטון: ג'ון פרושיאנטה במהלך ההקלטות של Blood Sugar Sex Magik, האלבום של רד הוט שאם לא שמעתם עד היום – אז למה בכלל יש לכם חוש שמיעה?

ב- 1991 יצא האלבום המדובר שהעיף את רד הוט צ'ילי פפרס לתהילת הענקים של הרוקנרול. ג'ון מצא את עצמו מוקף בכוח יצירתי עצום, עם המילים של אנתוני קידיס (שעל סיפור חייו אפשר לפתוח ארבע ויקיפדיות בקלילות), התיפוף המגניב והמרשים של צ'ד סמית', והפאנקיות והכשרון העצום של מייקל "פלי" בלזארי. בגיל 22, כשאתה מוקף בבחורות, סמים מכל עבר ועוסק במה שאתה אוהב מדובר בגן עדן, לא פחות. אבל אחרי שאתה מגיע לגן עדן מגיעה הנפילה לגיהנום.

ירידה לצורך עלייה – סיפורו המטורף של ג'ון פרושיאנטה

במהלך סיבוב ההופעות עם הלהקה ג'ון נחשף לסמים. "גיליתי שפלי היה מחוק ממריחואנה במהלך הופעות ורציתי גם, זה השפיע עליי להיות סטלן", אמר בראיון ביולי 1995, ועישן לא רק כמויות גדולות של מריחואנה, אלא גם התחיל להשתמש בהרואין. בסוף 1992 חזר מסיבוב ההופעות לביתו בקליפורניה, נכנס לדכאון עמוק כי היה משוכנע שחייו נגמרו, ושהוא לא יוכל יותר ליצור. אחרי שיא יצירתי ורגשי שכזה, אי אפשר להאשים אותו. כדי להתמודד עם הריקנות הוא נכנס עמוק יותר ויותר לתוך מערבולת של הרואין ויצירה (ציורים, תסריטים ובעיקר המון שרבוטים), החלטה מודעת לחלוטין, כמו שטען בראיון: "הייתי מאוד מאוד עצוב, ותמיד הייתי שמח כשעשיתי סמים. לפי ההיגיון הזה, אני צריך להיות מסומם כל הזמן".

הוא מעולם לא התבייש בשימוש שלו בסמים, ואמר כי "זו הייתה הדרך שלי להישאר מחובר ליופי של העולם, ולא לתת לגועל שלו להרוס לי את הנשמה". באוקטובר 1993 הגיע לבקר אותו השחקן ריבר פיניקס, נכנס איתו ללופ של הרואין לאורך סופשבוע שלם, התמוטט ומת בגיל 23. לאחר מכן ביתו של ג'ון נשרף עד היסוד, כולל הגיטרה שלו. בראיון שעשה לטלוויזיה ההולנדית ב- 1994 (ומצורף פה למעלה) אפשר לראות את פרושיאנטה כמו שהיה אז – שלד אדם מרוסק, נשמה מבולבלת שהייתה בגן עדן והתרסקה הכי חזק שרק אפשר. הזרועות שלו היו מחוררות לחלוטין, והדם שלו היה כל כך מוצף בהרואין שהוא כמעט מת מהרעלת דם של עצמו.

ב- 1996, אחרי חמש שנים של התמכרות קשה והרסנית, ג'ון פרושיאנטה החליט לעצור את השימוש בסמים בבת אחת. למרות זאת הוא נאבק בהתמכרות לקראק ואלכוהול עד תחילת 1998. בתחילת 1998 נכנס למכון גמילה, שם אובחן בזיהום אוראלי חריף עד רמת החלפת כל השיניים שלו בשיניים חלופיות, והשתלת עור בזרועותיו ההרוסות.

ו"מה עושים עכשיו?" זו השאלה שנשאלת גם אצל הרד הוט צ'ילי פפרס, שעומדת על סף פירוק. "הדרך היחידה שאני יכול לחשוב על להמשיך עם זה היא אם נחזיר את ג'ון ללהקה איכשהו", אנתוני קידיס הסולן אמר לפלי. ועם פרושיאנטה נקי מהסמים והשדים של עצמו, הדרך לחזרה הייתה בטוחה. פלי ביקר את ג'ון בביתו והציע לו לחזור ללהקה. ג'ון פרץ בבכי וענה "שום דבר לא ישמח אותי יותר". ורד הוט נכנסו לאולפן ההקלטות בתקווה לחזור לעצמם.

ואוהו, איך שהם חזרו לעצמם.

ב8.6.1999 יצא Californication, אלבום הקאמבק המצופה של רד הוט צ'ילי פפרס. שיר הנושא הוא שיר שכולנו מכירים (עם קליפ שהלוואי והיה משחק וידאו אמיתי) ויש בו עוד כמה שירים כמו Otherside, Scar tissue ו- Road Trippin' שעוסקים ישירות בהתמכרות ובמאבק לחזור לחיים למרות הכל, והחזירו את הלהקה לתהילה הראויה לה.

ב- 2002 הלהקה הוציאה את By The Way וב- 2006 את Stadium Arcadium, שני אלבומים שהציגו כיוון בוגר של הלהקה, שעברה דבר או שניים (או מאה) בחיים כדי להגיע אליהם. לאורך השנים ג'ון פרושיאנטה הוציא אלבומי סולו שהתבססו בעיקר, איך לא, על כשרונו המוזיקלי כגיטריסט, אבל גם ככותב שירים מוכשר ומוזיקאי לא רע בכלל, וביניהם The Empyrean שיצא ב- 2009.

האלבום מתחיל עם הקטע האינסטרומנטלי הזה, שאורכו 9 דקות ושתי שניות, לא פחות, של אמנות. באופן כללי יצירתו של ג'ון פרושיאנטה עמוסה במסרים על אלוהים, אמונה, חושך ואור, ושופעת רוחניות ואמת פנימית. כנראה שאין ברירה אחרת כשהיית כל כך קרוב לסוף, ולמרות זאת העיקר מבחינתו הוא להמשיך ולהביע את עצמו באמצעות מה שבאמת חשוב ומה שהוא באמת אוהב – היצירה.

 

Article author

אגדת הגיטרה: סיפור נפילתו ועלייתו של ג'ון פרושיאנטה

‎תגובה אחת

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים