זה ברור כבר מהשוט הראשון: 'סוספיריה' גרסת 2018 הוא לא 'סוספיריה' גרסת 1977. הסרט המקורי, בבימויו של דאריו ארג'נטו, היה סרט אימה צעקני, קאמפי ועם צבעים עזים והמון המון כיף. הסרט החדש, בבימויו של הבמאי העולה לוקה גואדגנינו (שרק שנה שעברה הוציא את 'קרא לי בשמך' המהולל), הוא ההפך הגמור: הוא קודר, הצבעים הקרים והאפלים שולטים בכול פריים בסרט, הוא לא כיפי והכי חשוב: הוא איטי וארוך. אוי כמה שהוא ארוך. בעוד הסרט המקורי היה רק שעה וחצי שעברו במהירות הסרט החדש נמשך לא פחות משעתיים וחצי איטיות במיוחד.
לא סבלתי ב'סוספיריה' החדש אבל בעיקר לא הבנתי, לאורך כמעט כול אורכו, בשביל מה הסרט הזה היה טוב ולמה לגואדגנינו היה כול כך דחוף לעשות אותו.
אחת הסיבות שהסרט נמשך שעתיים וחצי היא עלילות המשנה שבעיקר לא תורמות כלום לסרט מלבד עוד ועוד שומן מיותר של קטעים שאפשר היה להוריד. העלילה הראשית עוסקת ברקדנית אמריקאית בשם סוזי בניון (דקוטה ג'ונסון עם שיער ג'ינג'י) שנוסעת לברלין הגשומה של 1977 בשביל להצטרף ללהקת מחול. דברים מוזרים מתחילים לקרות כאשר סוזי מצטרפת ללהקה. בנוסף יש גם משהו עם כנופיית באדר-מיינהוף ואיזה איש זקן אחד (טילדה סווינטון עם טונות של איפור, אגב) שממלמל דברים מוזרים והוא איכשהו קשור לעלילה.
וכאן מגיעים לבעיה הכי גדולה של 'סוספיריה': לא הבנתי מה הסרט הזה רצה מחיי. הוא דורש הרבה מאוד מהצופה וזורק בכול סצנה עשרות פרטים על העלילה, הדמויות והעולם של הסרט אבל כול זה מוגש לצופה במעיין סתמיות פלצנית כזאת, כאילו היינו צריכים לעשות שיעורי בית לפני הסרט (לראות את 'סוספיריה' גרסת 1977 מהסוף להתחלה? לא יודע) ומי שלא עשה אותם בעיה שלו.
מעבר לכך שגם הסרט ברובו לא מעניין כול כך. מלבד כמה קטעי אימה די קשים לצפייה (אני חייב להודות) הסרט בעיקר מתנהל בצורה משמימה וחסרת חיים ועניין לכול אורכו.
אבל לא הכול רע ב'סוספיריה' גרסת 2018. הפסקול של טום יורק איש רדיוהד מדהים, ודקוטה ג'ונסון וטילדה סווינטון בתפקיד מנהלת הלהקה הקשוחה (כן, היא משחקת שני תפקידים בסרט הזה) מוציאות את המיטב ונותנות תצוגות משחק טובות מאוד.
אבל זאת לא סיבה מספיק טובה לשבת שעתיים וחצי. ממש ציפיתי ל'סוספיריה' גרסת 2018 ואני מצטער להגיד שמדובר באחת האכזבות הקולנועיות הקשות ביותר שחוויתי השנה. עדיף כבר לראות את הסרט המקורי שוב.
