לפני מספר ימים נפל לידי, לגמרי במקרה, אם יש דבר כזה מקרה, ספרו הקצר, המדויק והמשובח של שטפן צוויג, "פחד". רומן קצר, המשרטט באופן רגיש, מותח, וגאוני את נבכי נפשה של אישה ממעמד הביניים בתחילת המאה ה-20 הבוגדת בבעלה. הגברת אירנה, רעייתו של עורך דין מצליח נקלעת כמעט מבלי בחירה לרומן סודי עם פסנתרן צעיר אותו היא פוגשת באירוע חברתי. הקשר של אירנה עם הפסנתרן מתקיים בתוך גבולות דירתו, אליה היא מגיעה ויוצאת כשהיא מכוסה בצעיף המסתיר את פניה.
סטפן צוויג שני מימין. צילום: Center for Jewish History, NYC
הדרך לביתו של הפסנתרן מלווה תמיד בתחושת פחד גדול המתפוגגת ונעלמת ברגע שהדלת נפתחת והיא נכנסת לביתו, וחוזרת שוב ברגע שהיא יוצאת. הצעיף המכסה את פניה של אירנה מייצג את הכיסוי, ההסתרה וההסתתרות מפני העולם החיצוני ומפני עצמה ועולמה. באחת הפעמים בהן היא יוצאת מדירתו של מאהבה, נתקלת אירנה באישה צעירה המזדהה כבת זוגו של הפסנתרן. זו מאשימה אותה בצורה מעליבה, גסה ונעדרת התחכום של מעמד הביניים, ביהירות ותחושת עליונות בורגנית, ומכנה אותה זונה אשר גונבת את בן זוגה ובוגדת בבעלה. בהמשך הסיפור מוצאת עצמה אירנה נרדפת ונסחטת כספית על ידיה. המהלך המרתק בסיפור זה גורם לנו הקוראים, אשר מלווים את אירנה בכל רגע ורגע, לחוש את האימה ההולכת ומשתלטת עליה, משפיעה עליה גופנית, מנטלית ופסיכולוגית וגורמת לה לפעול מתוך תגובתיות מוחלטת תוך שהיא משתנה לחלוטין מול משרתיה, ילדיה ובעלה.
צילום: Alyssa L. Miller
מבלי ליצור ספוילר לספר המומלץ הזה, במהלך הקריאה אנחנו מגלים כי לאירנה יש שותף לפחד. גם הוא, פועל מתוך תחושת רדיפה הגורמת לו לוותר על כל ערכי המוסר והנאמנות שלו ולהתעלל באירנה כמעט ללא רחמים. היתרון שלנו הקוראים על אירנה, הוא שהמספר מאפשר לנו לחוש באופן מרומז את הפחד של השותף הזה, בעוד שהיא מגלה זאת רק בסוף הסיפור, בהפתעה מוחלטת. כשהיא מבינה זאת, ממלאת אותה תחושה של הקלה, והביטחון המתקתק והמרגיע של חיי הבורגנות המשפחתית והנוחה (אותו העמידה במבחן כאשר ניהלה את הרומן) חוזר שוב וממלא את גופה ותודעתה. לפחות לעת עתה.
אז מה הוא הפחד הזה שהניע את אירנה ובמידה רבה את כל הדמויות המרכזיות בספר? מה מקורו? ממה הוא מושפע? מהו הפחד הזה שהוא חלק מהחיים של כולנו? כיצד הוא משפיע עלינו ומה אנחנו מרוויחים ממנו?
ציירה: דפנה רון המוכשרת
אין ספק שיש לו כריזמה לרגש הזה. הרי הוא משתלט לנו על התודעה ברגע, משפיע עלינו מבחינה גופנית, משנה את כל תפיסת המציאות שלנו וגורם לנו לחשוב ולפעול באופן מנוגד לגמרי מהאופן שאנו פועלים כשהוא לא בשטח. אך תוצאותיה של אותה כריזמה הן לרוב הרות אסון. שהרי התוצאות של הבחירות שלנו במצבי פחד הן הרסניות ופוגעות בנו, ולא אחת גם בסובבים אותנו. זו גם הסיבה שהפחד הזה, אותה ישות מפלצתית ועוצמתית נחקר על ידינו בכל דרך אפשרית: ביולוגית, פסיכולוגית, פילוסופית, דתית ואמנותית.
המתודה המדעית ביולוגית, מייחסת את מקור הפחד לאחד מחלקי המערכת הלימבית במוח: יש לה שם אצילי, כמעט אריסטוקרטי, אמיגדלה, והיא נמצאת בחלק הקדמי של המוח ממש מאחורי העיניים. בתוך האמיגדלה משלבים התחושה והזיכרון את כוחם כדי ליצור יחד את החיה הנוראית הזו שאנו קוראים לה פחד. לאיבר הזה יש זיכרון המקשר בין מצבים מסוימים בחיים לתוצאותיהם ומעורר תחושה של פחד. כך למשל, חולדות ששמעו צליל מסוים ואחריו הגיע שוק חשמלי, הגיבו בפחד בכל פעם ששמעו את הצליל. אולם כשניתקו את התלמוס השמיעתי המחובר לאמיגדלה, נעלמה תגובת הפחד שלהן למשמע הצליל.
רק לא טודו בום. צילום: mattymatt
יותר מכך, אחת התופעות הנדירות ביותר בקרב בני אדם, היא שהאמיגדלה שלהם מנוונת. אנשים הלוקים במחלה תורשתית זו, הנקראת "אורבך ויאט", אינם מכירים את תחושת הפחד ואינם מסוגלים לזהות פחד בקרב אחרים. לדברי חוקרים, התחושות המחליפות את הפחד בקרב אנשים אלו הן סקרנות והתלהבות.
מבחינה פסיכולוגית, קיימת טרמינולוגיה מעניינת, המזהה חמישה מקורות לפחד האנושי; פחד מהכחדה פיזית, פחד מאובדן תחושת הביטחון הגופנית, פחד מאובדן האוטונומיה והשליטה על חיינו, פחד מהשפלה ובושה, ולבסוף פחד מפרידה, דחייה ונטישה.
על פניו נראה שהתפיסה הביולוגית מדעית, אינה מבחינה בין סוגי הפחד ומתייחסת אליו כתגובה פיזיולוגית שמקורה לאותו איבר מסתורי המצוי במוחנו, בעוד שהפסיכולוגיה מבחינה בין פחד הקשור להישרדות גופנית; הכחדה ואובדן תחושת הביטחון הגופנית, לבין פחד הקשור למצבים מנטליים; אובדן אוטונומיה ושליטה, השפלה, פרידה ונטישה, הקשורים לתפיסה העצמית שלנו, לאופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים, ולכל המערך המורכב הזה של חברה אנושית באשר היא.
לפעמים זה מרגיש בדיוק ככה. צילום: AlicePopkorn
הדת, משתמשת לא אחת בפחד כדי לגרום לנו לפעול על פי כלליה וחוקיה. מצידה האחד כל תפיסת השכר והעונש מושתתת על הפחד שלנו מפני עונש גופני, פחד מהלא נודע ומכוח עליון, ויותר מכל, הפחד מהמוות. מצידה השני, מציעה לנו האמונה את השחרור מהצורך בשליטה והפחד מהבלתי ידוע, ומציעה לנו לשים מבטחנו באלוהים.
צילום: Predi
זרמי התודעה השונים ואחד המרכזיים שבהם, הבודהיזם, ממקמים את מקור הפחד בתפיסת ה"אני" שלנו. האני התופס עצמו כנפרד מהיקום ורואה עצמו קבוע, בעל גבולות ברורים ובלתי משתנה. אותו אני משתוקק לשמר את הקביעות ונאחז בתופעות, אנשים ורגשות שיעניקו לו תחושת בטחון קבועה. אלא שהמציאות אינה כזו. במציאות, הכל משתנה, מתחיל ומסתיים, ולכן כאשר אנו חווים את ההתכלות של הדברים, נוצר פער בין הרצון שלנו בקביעות בטוחה, נוחה ומשרת חמימות, לבין המציאות המתכלה. בתוך הפער הזה, חי, נושם ומשתולל לו רגש הפחד.
צילום: h.koppdelaney
אז מהו אותו פחד מנטלי? האם גם המקור שלו באותה אמיגדלה המצויה במוחנו? האם אותם אנשים הלוקים בתסמונת "אורבך ויאט" חולים במחלה חשוכת מרפא, או שמא שוחררו על ידי הטבע מפחד השפלה, נטישה, בושה ופרידה, ובכך זכו בכרטיס אל האושר האולטימטיבי אותו אנחנו מחפשים כל חיינו? מדוע האושר כה חמקמק? למה כשהוא מגיע אנחנו מרגישים אהובים, רצויים, שייכים ומוערכים, אך כשהוא נעלם התחושות הללו מתערערות?
והפחד של אירנה? האם הוא מקרה פרטי, או שהסיפור הקטן על האישה ,המאהב והבעל מייצג את הפחדים של כולנו? הרי כולנו חיים במציאות, אמיתית או מדומה, שבה מצד אחד אנו כמהים לביטחון ושמירה על הקיים והידוע, ומצד שני מונעים על ידי כוחות חיצוניים או פנימיים של שינוי, תנועה ותשוקה. בין אלו אנו נעים הלוך ושוב במהלך חיינו, כשחרבו של הפחד המצוי במוחנו, בליבנו או בתודעתנו מונפת מעלינו.
ואולי אם נסתכל על החרב הזו, אם נסיר את הצעיף המכסה את פנינו בלא חשש, נוכל לראות את הפחד במלוא צלילותו, להגיד לו יפה שלום, תודה שבאת לבקק, להתוודע אליו, ואז מתוך אהבה וחמלה עצמית, לשלוח אותו לדרכו..
תגובה אחת