מהי אנטישמיות
רבים הם העוסקים בשאלות מהי אנטישמיות והיש מכנה משותף למתקפות אשר כוונו לפגוע בבנותי ישראל במשך הדורות, מדורו של יעקב עד הנה. למרות מאמצם העצום של הוגים אלה לא נמצא עד עתה בין ברי הדעת יחיד אשר ביכולתו להחזיר לקושיות הללו מענה המניח את דעתנו ואשר הינו בלתי חשוף לערעור ומורחק מן המחלוקת שאיננה בת פיוס (1). בטרם שפיכת נפש על הנייר נדרש לציין אפוא כי נחוצים אנו להיות מודעים על כך כי כל תשובה אפשרית תהיה גושית בלבד, סובייקטיבית מדי וכמובן תקיפה להקשר מצומצם מוגדר, כן מבחינה אידיאולוגית אך גם היסטורית ורגשית. מעת לעת מובאות לידיעה התרחשויות חמורות אשר במרכזן פגיעה באינטרסים או בשלומם של אנשי עמנו, ולא אחת קץ המאורעות מר ונמהר. תכופות ישנם המזדרזים להתגייס לרכב אל כיוון תחנות הרוח ולכנות את המאורעות האומללים הללו "פגיעה אנטישמית" או לחלופין לצעוק בעוז כי מעשים אלה מושתתים על שנאת ישראל.
היקשים אלו לא תמיד מוסקים בדרך משכילה אך נשמעים בקול צלול ורם ומתפזרים מהר כלהבה בין הקשים בקרב עיתונאים ויותר מכל ברשת האינטרנטית. לא נרבה להדגים אך לכל מבין עניין ידוע כי לאחר שדברים שגויים נפלטו אל התודעה הציבורית אין דרך לחזור בהם, פרט לעת בה הרשת משרתת כלי לזריית חול יעילה ומהירה בצורה פלאית שלא היה כמוה בעבר. אי לכך נדרשת זהירות יתרה כאשר אנו עומדים לסווג את האירועים השונים אשר מגיעים לידיעתנו, אחריות גבוהה נתבעת במפגיע מפני הדאגה שלנו כלפי אנשי עמנו היושבים על פני היקום וכלפי המחונכים במוסדותינו ובביתינו.
טענה נוספת לגבי הודעות מוטעות היא כי רגישות היתר המופגנת כלפי מקרים לא קשורים לשנאת היהודים עלולה לעודד את עוינות המעוותים אשר מחזיקים בדעות קדומות כלפינו והמשתמשים בכל כלי אשר בידיהם לניפוח תעמולתם הטעונה שנאה. מצד שני אין אנו חושקים לגדל דור חדש אשר נרדף על ידי שדים דימיוניים ונחרד בכל פינה לפגוש את הטוב אשר נמצא בעולם שמחוץ לגבולותנו, גם לא דור מתבכיין ומתקרבן שווא, אלא דור אשר מבין את מורכבות המציאות ושאינו מסתפק בראיה מצומצמת מבוסס על אגדות בלבד אלא המחזיק בידיו את הידע ואת הבנת מצב העולם הרב תרבותי והרב זהותי בו הם שוהים.
ייתכן אם כן כי ישנו צורך בשינוי תבנית החשיבה על מנת להפחית באפשרות שקוצר הרוח וכאב הלב יעמעמו את המודעות שלנו וידחפו אותנו לבצע פעולה מזיקה, הן מנקודת מבט חינוכית הן מבחינת ניהול תקין של יחסי הגומלין עם כל יושבי כדור הארץ הסובבים והמלווים אותנו בעולם הזה. לפיכך נפתח ונציע שינוי פרדיגמה, נתחצף וננסה לתרום לחידוש השיטה באמצעותה אנו חותרים לנתח את התופעות הבלתי רצויות הללו, על מנת להיות ערוכים לסנן אותן, להבחינן ולקטלגן באופן זך ומושכל יותר.
נשאיר בצד לרגע את השאלות אשר הוזכרו תחילה ולעומתן נציע להקשות האם במאה העשרים ואחת קיימת אנטישמיות כלל וכלל. נבהיר כי הזמנה זו אינה שוללת את קיומן של האלימות והאפליה אשר חזרו ופגעו במשך ההיסטוריה ביהודיות וביהודים רבים, במיעוטים היהודיים המפוזרים בתבל בשל היותם שייכים לעם ישראל ללא סיבה נוספת. הצעה זו איננה באה לשלול את קיום תופעת האנטישמיות בתקופות אחרות, זמנים בהם נחשפנו אל פניה המכוערות ביותר של האנושות, למשך בזמן השואה אשר בה נרצחו באופן אכזרי חפים מפשע מפני שהי בני ובנות שראל והמושלים בארץ הרעה חשבו כי הבדלים תורשתיים הטבועים בגוף היו מספיקים להצדקת מעשיהם הבלתי אנושיים נגד אנשי עמנו. הצעה זו כן באה להושיט לנו יד להורדת וילון המיתוס אשר מערפל את שכלנו ואת חושינו, כל זאת בתקווה שיתאפשר לבצע ניתוח לכל מקרה לגופו, מבלי לנסות לערבב בדרך מלאכותית תחת תיוג אחיד ומאחד התרחשויות אשר אין דימיון בין שורשיהן.
היש או הייתה קיימת תמיד האנטישמיות?
האם מילה זו יכולה לשרת לכל מתקפה אשר נעשתה, האם אימוץ מונחו של מאר היתה הדרך למצוא סימוך לשיח המיתי ולהנציחו במטרה לעודד את ההתאחדות כלפי האויב החיצוני הפוטנציאלי? השיח המיתי גורס כי תמיד הייתה קיימת שנאה כלפי היהודים וכי היא לא תיפסק לעולם – מדורו של יעקב עד דורו של משיח בן דוד. תפיסה כוזבת זו ליוותה אותנו היהודים בחלוף הזמנים וניתן לעקוב אחר התפתחותה במקורות כפי שעשה בחכמה רבה ד"ר אסף תורגמן במחקרו (2). שיח זה שימש ומשמש כעת לניסיון לקשר בין מקרים בלתי תלויים, התרחשויות אשר המרכיב הבולט או המשותף ביניהן הוא היותם הקורבנות בנותי האדם אשר רואים עצמם שייכים לשרשרת דתית אחת מתמשכת במשך ההיסטוריה, אך שלא תמיד הפגיעה בוצעה בשל היותם בנותי המיעוט היהודית.
נבהיר כי כאן לא נפרק את המונחים "עם" או "לאום" ואולי לא נמנע מלעשות כן בעתיד, אולם כעת נסתפק בציון העובדה כי מגוונות מאד היו הקבוצות המוכללות בעם ישראל בהרכב הנוכחי שלו וכי יחסי הגומלין בינן לבין אנשי סביבתן היו גם כן נבדלים זה מזה באופן ניכר. בנוסף בעידננו ישנם המנסים לייצר נרטיב חדש ומתחדש המאחד והמשווה את מעשי השלטון הנאצי עם מעשי מלכי קסטיליה וארגון, או עם פעילות האינקוויזיציה האיטלקית לתולדותיה וגלגוליה עד היום הזה ועם המתקפות השונות בצפון אפריקה, במדינות ערב וכדו'.
עלינו להדגיש עתה כי המונח אנטישמיות נוצר בתוך שיח גזעי מבוסס על הבדלים פיזיים משותפים לכל היהודים, מכנה משותף אשר מתגלה מדומיין לאור היעדר הדימיון אתני ותרבותי בין הקבוצות השונות שבתוך עמנו. שיח זה היה מקובל מאד במאה התשע עשרה ואפילו על ידי תיאורטיקנים יהודיים מבין הגדולים באירופה הצפונית, לעיתים קרובות ההוגים ההם אימצו את תיאורית הגזע בתאווה רבה ללא ידיעת השלכותיה ההרסניות העתידיות. גם כן המתעקשים והמסיעים בהנצחת השיח המיתי והגזעני היום מחזיקים בדעות אלו לפעמים בחוסר מודעות מוחלטת.
עברו כבר מספר שנים לא מועטות מאז שנלקח המונח אנטישמיות והחל לשמש בעידן "הגזענות החדשה" לתיאור פעילויות נגד אנשי עמנו, למרות שכיום האפלייה ושנאת האחר כבר אינן מושתתות באופן פומבי על מרכיבים פיזיולוגים אלא על הבדלים תרבותיים וחברתיים, הבדלים אשר גם נתפסים כמולדים או כבלתי נמנעים. אם כן השימוש במונחים כגון "שנאת ישראל" או "אנטישמיות" בתוך מילים נרדפות בעלות תוקף בכל תקופה ולכל מקרה מהווה זילות או אנכרוניזם בוטה ובלתי נסלח אשר לפעמים מכוון להפעיל תמרונים להגשת מטרה פלונית, משחק מקיאבלי אשר בו כל אמצעי מוצדק לשם הגעה ליעד אך אין הדבר נכון וישר כי אם עקום ובלתי הולם למערכת הערכים היהודיים שהרי בפני עיוור לא תתן מכשול (3).
שנאת האחר על בסיס תרבותו, חזותו החיצונית וכו' הינה תופעה מכוונת לפרט ולכיתות אנושיות מסומנות בכל חברה. לצערנו הרב למדנו כך על עצמנו ונושאים אנו בנשמותינו את הצלקות הנותרות מן הגלגולים השונים בהם סבלו קדמונינו, כתוצאה מהיותם מיעוט מובדלת, את הפגיעות ואת ההרסנות של שלטונות, עמים ודתות מסוימים. בכך עמנו איננו שונה לעמים אחרים ולקבוצות מיעוט אחרות, גם בני עמים אחרים נרדפו ואפילו הושמדו בהמוניהם, וכמובן שאין לערוך משוואה אזי הכאב וערך האדם אינם דבר שניתן לשקול ולמדוד, לא במספרים ולא במדדים כמותיים.
על פי כל המועלה עד כה ניתן לעשות סיכום ביניים ולומר כי הנה מה טוב לא להזדרז לתייג כל התרחשות במהירות רבה, כי אם חכם להבין שלא כל דבר הינו מעשה אנטישמי וכי לא כל העולם שונא אותנו באופן מהותני ובלתי רציונלי. בסירת הסבל אנו יושבים עם עמים נוספים והמונופול איננו בידינו כי תופעות שנאת האחר כיום רחבות מאד וניתן להבינן מעבר להקשר הלאומני והגנטי. מחד גיסא, אין לקטלג באותה קטגוריה את הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג ואת האירוע שהתרחש בפלרמו בבואנוס איירס, שהרי נסיבות שונות ומניעים שונים לנפשות אשר פעלו בשני המקומות והניסיון להשוות הינו ביזיון לתבונה. מאידך גיסא אין להימנע מלקשור בין המתרחש לקהילות היהודיות בתפוצותן כאשר נתקפים בתי תפילה של דתות אחרות, כגון האירוע במסגד בניו זילנד או הרדיפות הדתיות בצפון הודו ובפקיסטן. בדרך הזו נוכל אולי למצוא את הקו המחבר בין התופעה הרחבה אשר הינה חוסר סובלנות דתית וחוסר קבלת האחר בתוך החברה.
התשובות היהודיות לרדיפה הדתית, לשנאת ישראל ולאנטישמיות היו מגוונות ונבעו מניסיון התחזות כושלת עד הקמת ריבונות עצמאית בארץ הצבי. למרות כל הניסיונות הללו המצב נותר דומה בתוך ומחוץ לגבולות מדינת הלאום של העם היהודי, לכן התשובות הנקודתיות והלא סיסטמיות מתגלות כניסיון חלקי אשר דורש השלמה.
מה בידינו לעשות?
ראשית להעלות ספק על ההנחות המובנות מאליהן שלנו ובנוסף למצוא את השיטה המסייעת אותנו ואת האנושות לחדול מן הפחד ולפרוק את עול השנאה לשונה. הרב דניאל גולדמן במאמרו על האנטישמיות העלה מחשבה כבר לפני עשור והצטרף לשורה של רבנים נוספים אשר המליצו על ההידברות ועל קיום שיח חינוכי חדש הומניסטי ואוניברסליסטי יחד עם העלת מודעות לביטויים הטעונים שנאה על מנת למנוע את התפשטותם (4). דו-שיח זה אמור גם כן להביא אותנו אל ההבנה של הכאב האנושי הנחווה על ידי אחרים הלא נכללים בתחום תרבותנו, דתנו ועמנו.
צילום: naughton321
לא כעונש משמיים אלא כתוצאה של חוסר היכולת להתקיים יחד נחרב בית הבחירה לפני שנים אלפיים, והרומי היה לאמצעי. כפי שעל מעשה שנאת חינם של קמצא ובר קמצא נחרב בית המקדש השני (5), במשך ההיסטוריה על מעשי שנאת חינם נחרב בית מקדש הדו-קיום במדינות אירופה בימי הביניים, בגרמניה הנאצית ובמדינות אשר שיתפו עמה פעולה כגון צרפת, באימפריה העותומנית בעת רצח העם הארמני, ברצח העם באוגנדה, במלחמת האזרחים המתמשכת בסומליה ואשר גרעיניה החלו להתפתח כבר בשנת 1986 ואין בחזית פיתרון נראה, בסוריה, ובעוד תקופות ומקומות.
מדובר על אין ספור מקרים אך משותף להם כי לאחר כל אירוע בידינו להרים את הכפפה ולהצמיח תקווה בהקמת בית בחירה לדו-קיום מחדש. נאמר בתורה אם שמוע תשמעו (6), רצף זה חוזר במקומות אחרים בטקסט גם בלשון יחיד ולמדו חז"ל כי האדם המקיים דבר מתרגל ומצליח לקיימו שוב ושוב (7). לכן ככל שנתרגל את הרחקת הראיה המהותנית הרואה את השנאה כדבר בלתי נמנע וככל שנצליח לא ליפול במלכודת החרדה הקבוצתית הבלתי מעוגנת במציאות, גם נצליח לקדם את העולם, לתקנו ולקיים שיח המגן אותנו מפני שנאת הזר והמונע מאיתנו לשנוא שנאת חינם. כאשר נפרוץ מחומות השבט ונבין כי אין צורך בועידת יתר וכי אחדות איננה אחידות אלא יכולת לקבל את מחשבת השונה בתוך עמנו, אז נהיה ערוכים ומוכנים יותר להבין כי תעלומות האנטישמיות תשארנה בתחום הנסתר מן העין וההבנה, וכי כל אחד ואחת יפרש את האירועים על פי הבנתו, חוויתו והאידיאולוגיה בה הוא תומך. הנה ראשית צמיחה גאולתנו – חינוך, הבנה הדדית ושיחרור מן המיתוס.
הכותב, אליהו פרץ, משתתף בצוות הרבני קהילת בית אל בבואנוס איירס והוא רבה בדימוס של קהילת סיני בתל אביב.
מקורות
1 .על פי הנכתב על ידי פרופ' דינה פורת במאמרה "על כמה מהגדרותיה של האנטישמיות" אשר ניתן לקרוא אותו באתר הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות [CFCA].
2. מומלץ לקרוא בעיון את מאמרו של ד"ר אסף תורג'מן "פרשנות טיפולוגית בדמותו של עשו במדרשי חז"ל ופרשנות ימי הביניים" אשר התפרסם בשאנן כרך י"ח תשע"ג.
3. ע"פ ספר ויקרא פרק י"ט, פסוק י"ד.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.
4. ניתן לקרוא את מאמרו של הרב גולדמן בספרדית "El antisemitismo , por Daniel Goldman". מאמר זה התפרסם ב-6 בפברואר בשנת 2009 באתר – LaPoliticaOnline.
5. ע"פ ת"ב מסכת גטין דף נה עמוד ב'.
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
6. ע"פ ספר דברים פרק י"א פסוק י"ג.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
7. על פי ת"ב מסכת סוכה דף מ"ו [ביאורו של רש"י לגמרא בין סוגריים].
אמר ר' זירא ואיתימא ר' חנינא בר פפא: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם! בשר ודם: כלי ריקן – מחזיק; [רש"י: מה שנותנין לתוכו] מלא – אינו מחזיק. [רש"י: מה שתוסיף עליו], אבל מידת הקדוש ברוך הוא: מלא – מחזיק; ריקן – אינו מחזיק, שנאמר -דברים כ"ח- "והיה אם שמוע תשמע וגו'", אם שמוע – תשמע, [רש"י: אם הורגלת לשמוע, אז תשמע, תוכל ללמוד ולהוסיף]. ואם לאו – לא תשמע. [רש"י: שלא הטית אוזן בילדותך לשמוע].
דבר אחר: "אם שמוע" בישן [רש"י: מחזר על תלמודך ששמעת], "תשמע" בחדש [רש"י: תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים]. -דברים ל', י"ז- "ואם יפנה לבבך" [רש"י: להתייאש על מה שלמדת כבר מלחזור עליו], שוב "לא תשמע" [רש"י: משתפנה לבך לבטלה, שוב אין משמיעין אותך, דהכי כתיב -דברים ל', י"ז- "ואם יפנה לבבך ולא תשמע"].
