משהו בי מנע ממני לראות את "ילד מחוק", חשבתי לעצמי: זאת רק עוד מלודרמה פשוטה, כזאת שחשוב לה לדחוף את אמירתה מאשר לפתח לעומק את סיפורה ואת דמויותיה. ולמרות זאת החלטתי ללכת בשל הכישרון שעומד מאחורי המצלמה, ג'ואל אדגרטון, שסרטו הקודם "המתנה" הצליח לתפוס את תשומת ליבי בשל תפניותיו הבלתי צפויות והמשחק המעולה של צוות השחקנים. לבסוף טיפה התאכזבתי. קיבלתי את מה שציפיתי ועדיין בכל זאת יש בסרט הזה משהו.
״ילד מחוק״ מבוסס על סיפור אמיתי, ג'ראד בן ה-19 יוצא מהארון בפני הוריו, הוריו מתקשים לקבל את הבשורה ובהוראת הכומר מנסים לסייע לבנם. כעת ג'ראד עומד להצטרף לסדנת המרה לנערים הומוסקסואלים אשר נתמכת על ידי הכנסייה. האם יצליחו להתאימו לחברה דתית קפדנית או שהחברה תלמד לקבלו?
ברגעיו הכי אפקטיביים (למרות שהיו מעטים), התרגשתי עד דמעות יותר מכל סרט אחר שיצא לי לראות בשנה האחרונה, המשחק מצוין כאשר בולטים לטובה: לוקאס הדג'ס וניקול קידמן. שדמויותיהם היו פי שתיים יותר מפותחות ואמינות מאשר הדמויות האחרות בסרט. בנוסף, מערכת היחסים של ג׳ראד ואמו מהווים חלק מהרגעים הכי יפים שיש לתסריט להציע.
ועם זאת, הליבה הדרמטית שלו לוקה בחסר במהלך שתי מערכותיו הראשונות בשל אי יכולתו של התסריט לפתח את דמויות המשנה מעבר לאישיותם הדלה. למרות שהמשחק לא רע, קשה לי לספר הרבה על הדמויות האלו, ראסל קרואו בתפקיד האב הדתי הנוקשה, אדגרטון בתפקיד אחראי המחנה הקשוח, כל הדמויות האלו ועוד אינן ממש משרתות את הסיפור או את המסר הברור שמנסה אדגרטון להציג לצופיו.
״ילד מחוק״ הוא סרט חשוב בהחלט, ורגעיו הדרמטיים הטובים אולי מעטים אך הם מרגשים. ובכל זאת הוא די דל בכל מה שקשור לשאר דמויותיו וחלקי הסיפור שלו, הקפיצה של אדגרטון ממותחן פסיכולוגי למלודרמה סוחטת דמעות היתה צעד מעט נועז. כולי תקווה כי לקראת סרטו השלישי יצליח אדגרטון למצוא את מקומו.
