רק בעמידה מול איתני הטבע, ניתן להבין את שבריריות החיים.
אלפי שנים של חיפוש הובילו אותנו לרגע זה. ניסיונות נואשים לתת משמעות לעולם נטול משמעות. להרכיב את הפאזל, למצוא את האיש שמילותיו ימטירו חלקיקי היגיון, יסדירו את מחשבותינו כך שיסתדרו כמו חיילים זקופים בשורה סימטרית. יצרו רצף לוגי שיוכל להסביר, להבהיר, להוכיח, שהכול לא היה לשווא. שיש סיבה.
בימי קדם אנשים יצאו אל הים לחקור את סודותיו, צפונותיו. ספנים סקנדינבים מנוסים שילחו מלחים צעירים לעבר מלתעות הגלים. מה תגיד לאדם שפחד משתק ניבט בעיניו? תסביר לו שהקרבת קורבן לאלים תשקיט את נפשו הסוערת של אל אימפולסיבי. שהמנחה תגן עליו מפני פטישו של תור, אל הרעם, הפוגעת במים בעוצמה כזו שכל טיפה ננעצת בגופך כסכין. ההלניסט יספר לך שרק בזכות קורבן הדמים של אגממנון, קלשונו של פוסידון, אל הים, פסח על ספינותיו בדרכן לטרויה. אותו יווני יחזק את טענתו, ויוכיח את ספקנותך בכך שבחזרתם, ידו של האל ערבלה וערבבה את הים האגאי, מולידה גלים גבוהים כהרים וחזקים כפלדה, משמידה את הצי ההלניסטי בדרכו חזרה ליוון לאחר עשור של מלחמה. כל זה בגלל קורבן פעוט שנשכח.
צילום: hans-johnson
בתשובה לשאלה על ספינות שנעלמו ולא נראו מעולם, הוא יזמזם את שירת הסירנות. יסביר על קולן הנוטף מדבש, על הצליל המשכר, הממכר, ההרסני. על אדוות הגלים הנרגעות בשירתן, מהפנטות את כל מי ששומע, מושכות ספינות אלומות אליהן רק כדי לאסוף אותן לחיקם. לקחת אותן למסען האחרון בדרך למצולות.
האוכל לתאר את החושך לאדם מן העת העתיקה? להסביר אותו? מקבץ מאיים של עננים שחורים, סמיכים, מתאגד באופק. עלטה מוחלטת יורדת על העולם, מכסה את כל כולו במעטה עדין של זיעה קרה. עוטפת אותו, מפרידה משאר היקום. האם אצליח לתאר אבחה אחת שבה הרקיע כולו מואר, בוער? מתריע על מה שעתיד לבוא. חזיזיו של זאוס, מלך האלים, מתנפצים על מגנו של קרונוס, אביו הטיטאן. דמויות מיתולגיות נלחמות ביניהן על השליטה בשמים. שערי הגיהינום נפתחו והוא צופה בשורה ראשונה. איזה עוד הסבר אוכל לתת?
כאשר ישאל אותי על המוות, ועל העולם הבא, אספר לו על וירגיליוס הניצב על הסף. מביט בנו בעיניים חומלות, ממתין ללוות אותנו פנימה, מחפש את הדנטה החדש שלו. שם נשאל את וירגיליוס, מורה הדרך הנאמן – האם כאן נגמרת התקווה? נתחנן אליו שלא ינטוש אותנו במעבי התופת?
כי כאן הוא נמצא, כפיס עץ קטן, נע ונד כעלה ברוח, חסר אונים אל מול ענקים. האם אוכל להסביר את תחושת הריקנות הזאת, הצורך הבלתי נתפס שלנו להסברים, למגן? להבין למה העולם אכזרי וקר כל כך. מה עוד אוכל לעשות מלבד להפציר בו לאחוז במעקה הספינה, להתפלל לכל דמות שמימית שיוכל למצוא – אודין, זאוס, תור, פוסידון, בודהה, אלוהים, אללה, ישו? והאם בכל השאון וההמולה, הרוח המכה בפנינו, נפנוף המפרש וצעקות הספנים. האם נוכל לשמוע את קולם? כיצד הוא יתמודד עם ההבנה שקיומנו זעיר וחסר משמעות ביחס למאורעות האלה. גלים עצומים כמצודות, ברקים המנפצים ספינות כקיסמים. רעידות אדמה מעלימות כפרים, התפרצויות הר געש מוחקות תרבויות שלמות. כיצד נגיב לידיעה שאיננו יכולים לעשות דבר על מנת לשנות או למנוע את מה שעתיד לבוא.
צילום: VinothChandar
ברגע שאסביר את הכול, אחשוף את השקר, אפרט את כלל הפרטים הקטנים, מה יקרה? האם ההבנה תמצא אחיזה בליבו? כיצד יגיב כשאספר שזאת רק אחיזת עיניים? מציאות מדומיינת שנבנתה בהזמנה אישית למידותיו? מבועת ומבולבל הוא ידדה על סיפון ספינתו, נטוש על ידי אלים ואדם. במה יבחר, בפיכחון או בעיוורון?
בשני המקרים, שבריריותנו אל מול יצורים פלאיים אלה השולטים בכול, מתעצמת. קיומנו מתגמד. השאלה היא האם נבחר להתפעל או לפחד?
כי אדם חכם פוחד.
התקופות השתנו. הגלים נהיו תופעות טבע מוסברות, סערות הפכו לחלקיקי לחות הנוצרים מעל אוויר קר – מתעצמים בים ונחלשים ביבשה. התרנים נעלמו, הספינות גדלו, הסירנות שינו את שמן. אודין, זאוס, פוסידון, הם רק שמות עתיקים הנלחשים על שפתיים עורגות. עורגות לעולם פשוט יותר, מובן יותר. עולם שבו ברק לא היה תופעה אקלימית שבמהלכה נפרק חשמל סטטי הנמצא בעננים. ברק היה חזיזו מטיל האימה של דמות מיתולוגית היושבת בפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם המוכר.
אנחנו עדיין סוגדים לאלים, דמויות מכונפות בעלות הוד הנשגבות מאתנו, נשגבות מהבנתנו. אלוהי היהודים חי בעולם שבו זאוס היה דמות קיימת ושרירה. האחד מלווה אותנו עד היום, השני נגנז אל דפי ההיסטוריה. לוחמים ויקינגים נהרגו בשדה הקרב בעודם יודעים בלב שלם שהם יגיעו לולהאלה כל עוד יאחזו בכלי נשקם לפני שנשימתם תעזוב את גופם. מולם בקצה השני של העולם עמדו לוחמי קודש מוסלמים שהיללו את אללה על הניצחון הכביר שהוענק להם. האלים התמעטו, חלקם עדיין פועמים בקרבנו, רבים מאוד מאמינים בהם. אחרים סוגדים לפוליטיקאים, מוצרי אופנה, לענקיות טכנולוגיה – כל אחד לוחש שם אחר. מה השתנה? מה עדיף?
צילום: PapaPiper
החלפנו אמונה אחת באחרת. טבע האדם מכריח אותנו, מצווה עלינו, לתת הסבר לתופעות שאנחנו רואים. בכל תקופה בהיסטוריה ההסברים השתנו, השתכללו, נפסלו, התקבלו. פרדיגמות שאין עליהם עוררין נזרקו לפח במהלך המאה ה-19, שוכללו במאה ה-20 ויסודם נשלל לחלוטין במאה ה-21. ההיסטוריה הינה גלגל ענק שחוזר על עצמו שוב ושוב. מוכי גורל ויגון, המין האנושי מכלה את עצמו באותן תפיסות בדיוק, פעם אחר פעם. נביא שקר אחרי נביא שקר בחיפוש מתמיה אחר משמעות כוזבת.
משה ודויד שיוועו להינצל, למצוא גאולה. הרקולס ואכילס סגדו לתהילה, חיפשו דרך לחרות את שמם על דברי הימים. אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר רוממו את עצמם לדרגה של אלים. ריצ'רד לב הארי וסאלח א דין שוב חיפשו לגאול את נפשם. נפוליאון בונפרטה ואוטו פון ביסמרק הפכו את מדינותיהם לאימפריות, מוודאים ששמם ייזכר לעד. היטלר הכריז שהמדינה זה הוא, והכניס 70 מיליון גרמנים למלחמה שתשנה את פני ההיסטוריה. כוהני דת מודרנים.
צילום: Renaud Camus
כל אחד ואחד מאותם אנשים גדל על נרטיב מסוים, האמין שהתפיסה שלו היא הנכונה. קידם את האינטרסים שלו. כל אחד מהם הבין שכדי לבנות חייבים לנתץ את הפרדיגמות העתיקות. חייבים להתקדם לתפיסות חדשות, מרחיקות לכת, שייתנו משמעות ותכלית לכל אלה שנוהרים אחריהם. כל אחד מהם הצליח.
האם לנצח נועדנו לצעוד בשבילי האבדון, כשיים עיוורים, מובלים על ידי רועים המובלים על ידי אינטרסים אישיים? או שמה התפתחנו והתפכחנו מספיק כדי לראות את האור? להבין שהאלומה הבוהקת הזו היא לפיד בחשכה, העמוד לפני המחנה. מסמלת, לפחות עבורנו, את הזריחה הראשונה? או שמה נידונו לעקוב אחר גחלים לוחשות לעד, צל חיוור של מה שיכל להיות?
עלינו רק לפקוח את העיניים. להתעלם מנביאי השקר ולהסתכל על האיש שעומד מימיננו ומשמאלנו. אנחנו מסמלים את השינוי, אנחנו הרועים, הרואים, הלפיד, העמוד. אנחנו האלומה שממנה יצמח השינוי שכולנו משוועים אליו, צמאים אליו. כמו נווד במדבר בחיפוש אחר באר.
אדם חכם נלחם.
אדם חכם מסרב לקבל את גורלו כגזירה משמים, אדם חכם נלחם. נלחם על זכותו להיות קיים, נלחם לשאוף אוויר פסגות, נלחם להיות בעל משמעות. הדבר שהכי מפחיד אדם חכם הוא חוסר תכלית, אי עשייה. העובדה שאנחנו בקושי פסיק בדפי ההיסטוריה. סיפורים ברי חלוף שסופם להישכח.
האלים הישנים מתו.
יחי האלים החדשים.
