"דוכן הראמן" הוא מה שאני אוהב לכנות סרט פרווה, רחוק מלהיות יצירה טובה או גרועה. תשעים דקות שמרגישות כמו שעתיים, כאשר הקהל יוצא ממנו באותה תחושה אשר איתה נכנס. הסרט לא באמת מרגש, מעניין או מיוחד. צילומי האוכל שלו למרות היותם מעוררי תאבון, רחוקים מלהציל את הסרט הקולינרי הזה, אציין כי עד עכשיו התרגלתי לעובדה כי הצד החזק של הסרטים הקולינריים מעולם לא היה העלילה או דמויותיהם, ואני מתערב אתכם שאם אתן לכם רשימה של יצירות כאלו שיצאו בשנים האחרונות, תגרדו בראשכם (הרשימה כוללת שני סרטים בשם "שף"). נכון, בין היצירות הבינוניות קיימות להם יצירות מופת ("רטטוי" לדוגמא).
העלילה כאן כל כך דלה, כאשר היא רק נכנסת להילוך בחצי שעה האחרונה שלה, ומה קורה בזמן האחר של הסרט אתם שואלים? ובכן הוא מתעמק ביופייה המרהיב של סינגפור וכמו שצוין לעיל במאכליהם. באותה מידה יכולתי להכנס לבלוג טיולים מתוך נוחיות ביתי ולהתרשם. הרי מה שווה כל היופי הזה אם אין שום דבר שיוכל להחזיק את תשומת הלב של הקהל, אם היה מדובר בסרט קצר של עשרים דקות – חצי שעה, הוא עוד היה יכול לממש את הפוטנציאל האמיתי שלו (בקלות).
אציין בשנית כי לא מדובר בסרט רע, בקטעים בודדים הצלחתי לראות את הכוונות הטובות של הבמאי אריק קהו ,אך מצטער אם אני מרגיש כמו תקליט שבור, אבל זה שיעור חשוב לכל אלה המעוניינים להיות יוצרים קולנועיים, כוונות טובות אינן מבטיחות יצירה טובה.
צילום: ivva
נכנסתי לאולם עם כל הכוונות לאהוב את הסרט הקטן ומלא טוב הלב הזה, אך בשל אי יכולתו של דוכן הראמן להשאיר חותם על צופיו עם עליית הכתוביות, אני חושב שאתם יכולים לדלג עליו בקולנוע.
