הסרט "אלמנות", מציג את סיפורן של ארבע נשים אשר דרכיהן מצטלבות עם מות בעליהן. כאשר הן נותרות ללא כל ומוצפות בחובות והתחייבויות שאין ביכולתן לצלוח, מחליטות ארבעת הנשים לחבור יחד ולהוציא לפועל את השוד שתוכנן על ידי בעליהן אך נכשל עם מותם. הסרט מגולל את נסיונות ההתמודדות של ארבעת הנשים עם הקשיים העומדים מולן כנשים עצמאיות המנסות לבנות את עצמן מחדש ולהתנער מהתלותיות שאפיינה אותן.
נראה כי "אלמנות" נחל הצלחה רבה בקרב מבקרי הקולנוע אשר טוענים בכתביהם כי הסרט מביא עמו עומקים ואמירות חברתיות פמיניסטיות אמיצות למסך הגדול. למרות כל זאת, אינני יכולה להתעלם מהעובדה שהסרט פשוט- משעמם. בהתחשב בעובדה כי הסרט "אלמנות" הוא פרי יצירתם של התסריטאית גיליאן פלין והבמאי סטיב מקווין, הציפיות אשר השניים הציבו לגבי הסרט היו גבוהות מול הביצוע.
בסיס האכזבה טמון בעניין מיתוג הסרט. סרט אשר מבסס את מרבית פעולות יחסי הציבור שלו, סביב מוטיבים המאפיינים את ז'אנר סרטי האקשן: הצבת דמותו של ליאם ניסן בקדמה (שניכס לעצמו טייפ קאסט כגיבור סרטי פעולה כמו "חטופה" "נון-סטופ" וסרטים רבים אחרים, בהם דמותו יוצאת פעם אחר פעם במבצעי הצלה מסוכנים ומלאי אקשן, פיצוצים ויריות), ובחירת טריילר רווי קאטים והתרחשויות מותחות, משרים תחושה שגוייה ומעוררת ציפייה מוטעית לגבי הסרט.
מי שראה את סרטיו הקודמים של סטיב מקווין וודאי יודע כי אין טעם בפיתוח ציפיות שווא אלו לגבי ״אלמנות״ כסרט אקשן אופייני מותח ומיינסטרימי. לכל אלו שלא נחשפו ליצירותיו הקודמות של הבמאי, שיצר את הסרטים "רעב", "בושה" הוסרט זוכה האוסקר "12 שנים של עבדות", חשוב להבין כי 'מיינסטרים' הינה ההגדרה הכי לא מדויקת שיכולה לתאר את עבודתו של מקווין כיוצר.
הסגנון המאפיין את סרטיו של סטיב מקווין נוכח גם בסרט זה. מבחינה סגנונית, הסרט איטי. מאוד איטי. לפי סדר ההתרחשויות ואופי הבנייה הנרטיבית בסרט, נראה כי מטרת הסרט, בין היתר, הינה לשבור כל מוסכמה המאפיינת את ז'אנר סרטי האקשן שאליהם אנו רגילים כצופים. לכן, מי מכם אשר מעוניין לצפות במה שאני מכנה כ"אלטר אגו" של סרטי האקשן הקלאסיים, צפייה בסרט "אלמנות" הינה מומלצת מאוד מנקודת המבט הזו.
הצורה בה הסרט בוחר שלא לחשוף את הצופים אל התוכן ה"מעניין", אלא בוחר להראות את הסיפור הלא כל כך מוצלח העומד מאחורי סרטי האקשן מעורר מחשבה. הסרט מתמקד בהתנהלותן הכושלת של הדמויות הנשיות העומדות במרכזו, ההתעסקות בסיפורים הכביכול שוליים שלהן, מותיר מחוץ לסדר ההתרחשויות את המצופה מסרט אקשן קלאסי. ניתן לומר כי לסרט מעט מאוד עלילה, הוא לא מעוניין לספר סיפור, אלא לפרק את המנגנון הז'אנרי של סרטי האקשן.
מלבד לעובדה שהסרט מבקש לעורר אצל הצופים את התחושה שאכן לא מדובר בסרט אקשן "רגיל", הוא מבקש להביא בשורה פמיניסטית. לצערי הביקורת הפמיניסטית של גיליאן פלין, נחלה כישלון בסרט זה. הסרט מעמיד במרכז עלילתו את דמויותיהן של ארבע אלמנות המנסות ליטול לידיהן את השוד שתוכנן על ידי הבעלים המתים שלהן, אך הסרט אינו מציג דמויות נשיות חזקות. הדמויות הנשיות העומדות במרכז הסרט מתוארות כנשים לא- יוצלחיות, קלות דעת הפועלות מתוך אימפולסיביות ופזיזות המאירות את כל ההתרחשויות בצורה לא אמינה. אם המעודדת את ביתה לזנות (על אף שזה לא נאמר בצורה מפורשת אלא נרמז, זה בדיוק מה שקורה), או דמותה של ויולה דיוויס אשר הולכת עם הפודל שלה לכל מקום. ארועים אלה מציגים בדיוק את העמדה המנוגדת לפמיניזם, אשר לא משתנה לאורך הסרט כולו. סופו של הסרט גם הוא אינו מצליח לגאול מהתחושה המלווה את הסרט כולו לגבי חוסר היכולת של הדמויות הנשיות.
