אישה פנטסטית
האם הזכייה הראשונה של צ'ילה באוסקר מוצדקת?
זכיית הסרט "אישה פנטסטית" באוסקר תיזכר כאבן דרך בקולנוע הצ'יליאני. למרות שאין מדובר בבימוי צ'יליאני ראשון שמצליח למשוך את תשומת ליבם של המבקרים, פבלו לראין אחד מהבמאים הכי מוכרים בצ'ילה ייצג את מדינתו שלוש פעמים באוסקר, סרטיו ( "טוני מנרו","לא","נרודה") שובחו על ידי המבקרים, אך לא זכו בו. נשאלת השאלה מה שונה ומיוחד בסרט של הבמאי סבסטיאן לליו? האמת לא הרבה. אחת מהסיבות הינה מועד יציאת הסרט לאקרנים בתקופה שבה נשים רבות ברחבי העולם משמיעות את קולן דרך תנועת Metoo ומוחות על זכויותיהן .
הסרט עוסק במרינה, אישה טרנסג'נדרית העובדת בימים כמלצרית ובלילות כזמרת מועדונים. חייה האיישים משתנים כשבן זוגה הבוגר מת לה בידייה. העלילה מסתבכת לאחר שמרינה מאבדת את בן זוגה והיא נחשפת לשרשרת של יחסים הגובלים בהשפלה וזלזול מצד החברה.
מבחינתי הסרט מרהיב ביופי הצילומים ובצבעוניות הסצנות המתגלות כאנושיות. הצלם מאפשר לנו הצופים להיות שותפים במהלך הסרט המסייע לנו לחוש את המצוקה של הדמות הראשית. החלטתי להתמקד באחת הסצינות הכי מהממות ויפיפיות המציגות את ליבו הפועם של הסרט והיא סצנת החלום, כשבמרכזה דמותה של השחקנית הראשית (דניאלה וגה, הלא היא מרינה, שהופיעה סך הכל בשני סרטים. "ביקור" (2014) ו"אישה פנטסטית").
משחקה יזכר כאחד מתפקידי הנשים הכי טובים שנעשו בקולנוע, היא מצליחה לשלב בין חינניות ואופטמיות לבין כעס ועצב. דמותה מביאה לאורך כל הדרך גישה אמיתית עם אמירה על החיים הקשים של טרנסג'נדרים, ולמרות המגבלות והקשיים במסעה, היא ממשיכה להילחם על שלה מבלי להראות כל פחד כלפי החברה האכזרית.
צילום: bigarnex
דניאלה וגה לוקחת את כל אור הזרקורים הן במשחקה והן בגישתה לחיים וגורמת לכך ששאר השחקנים מסביבה נמצאים בשוליים ולא מתבלטים בסרט (כגון : לואיס גניקו המשחק כאחיה של הטרנסג'נדרית ,פרנססקו ראיס המשחק כחבר ), הסיבה לכך ככל הנראה טמונה בכך שהשחקנית הינה טרנסג'נדרית המביאה במשחקה את עולמה האישי מתוך היכרות אישית והתמודדות עם הבעיות החברתיות והדעות הקדומות.
לסיכום " אישה פנטסטית " הינו סרט המשלב בין קשיחות החברה בקבלת השונה לבין ה"אישה הגדולה מהחיים" המתמודדת עם הסביבה. עבורי הסרט השאיר תחושה של כאב המתבטא באכזריות החברה לשונה, אך מומלץ לצפייה.
