למרות כל ההשמצות שמקבל עמוס גיתאי על סרטיו בשל היותם מנוכרים וחסרי מודעות, השתדלתי לא לבוא שיפוטי אל סרטו החדש "רכבת קלה". משום שהבסיס לעלילת הסרט על הנייר נשמע כבעל פוטנציאל להיות יצירה מעוררת מחשבה, ציפיותיי היו גבוהות. מדובר בפסיפס של החברה הישראלית העכשווית דרך אפיזודות המתרחשות ברכבת הקלה בירושלים. אך כגודל הציפיות גודל האכזבות – לאחר שצפיתי בסרט, אני יכול להגיד בוודאות מוחלטת כי "רכבת קלה" ממשיך לחזק את מעמדו של גיתאי כיוצר יומרני.
תסריטו של עמוס גיתאי לוקה בכל הרגעים האנושיים שהיו הכרחיים לסיפור זה. במקום דמויות אמינות או סיטואציות מעניינות, מוצגים לפנינו אוסף של רעיונות בלתי גמורים הנכשלים בלהציג את המציאות המורכבת שקיימת בארץ. סרט שיכול היה להיות יצירה אינטליגנטית הוא בעצם יצירה רדודה וחסרת השראה שמלאה ברעש ובצלצולים. באף אחת מן האפיזודות המוצגות כאן (הנעות בין מגוחכות למשמימות) אין מקום לדיון משמעותי העולה מאותם מצבים יום-יומיים, כל הקונפליקטים הפוטנציאליים מסוכמים כסוג של מדריך מקוצר לתייר הממוצע בארץ בשניים-שלושה משפטים. חלק מן האפיזודות כוללות: שיחה בין מקומיים לתייר על צבא ישראל, מאמן אירופאי והריאיון שלו לתקשורת וזוג התוהה לגבי עתידו המשותף.
כל זה ועוד מבוצע בצורה רשלנית.
צילום: Foter.com
יש לציין גם את הקאסט המרשים בכיכובם של בין היתר: יעל אבקסיס, חנה לסלאו, קרן מור, יובל שרף, שלטובתם מנסים לעבוד עם התסריט הרזה שניתן להם, היחידה שהצליחה לעורר בי איזושהי סוג של סימפטיה היא לא אחרת מאשר לסלאו, המצליחה בזמן יחסית קצר לכבוש את המסך בעזרת אישיותה.
לסיום אפשר להגיד שסרטיו של עמוס גיתאי פונים לקהל ספציפי. אולי לא בארץ אך מחוצה לה הם ככל הנראה ימכרו כמו לחמניות.
