(אני יודע שברי לארסון מעדיפה שלא גברים לבנים ייסקרו את הסרט אבל מה לעשות שאני גבר לבן ואשכנזי. תאשימו את אמא שלי).
אחרי 21 סרטים ו-11 שנים היקום הקולנועי של מארוול הגיע לעשות משהו שהם לא עשו מעולם: סרט עם אישה בתפקיד הראשי. לא סתם אישה אלא זוכת האוסקר ברי לארסון. הסרט מתרחש לא פחות אלא מבשנות ה-90, ב-1995 ליתר דיוק (אם זה לפני או אחרי רצח רבין אני לא יודע. תשאלו את קווין פייג'י). התוצאה לא רעה.
כראוי מסדרת סרטים שכוללת 21 סרטים ונמשכת יותר מעשור, אין סוג איכות שמארוול לא נגעו בו. בין אם זה סרטים גרועים ('עידן אולטרון' ושני סרטי 'ת'ור' הראשונים), סרטים בינוניים ('איירון מן 2') וסרטים ממש אדירים ('מלחמת האינסוף', 'חייל החורף'). 'קפטן מארוול' הוא, עם כול הכבוד לברי לארסון וההעצמה הנשית, סרט אמצע הדרך של מארוול.
הוא לא מלהיב יותר מדי. העלילה ככה ככה מעניינת (למרות שיש באמצע תפנית רבע מעניינת שטיפה הפתיעה אותי), האקשן לא רע והשחקנים נותנים הופעות סבירות. ברי לארסון מתחילה את הסרט בתור דמות מארוול טיפוסית (כלומר: קשוחה ופולטת שורות שנונות גם כשהיא מצחצחת שיניים) אבל ככול שהסרט מתקדם היא נהיית דמות עגולה יותר ורוצים קצת יותר בטובתה.
מתבקש מאוד להשוות את 'קפטן מארוול' לסרט גיבורת העל של המתחרים DC, כלומר ל'וונדר וומן'. אתם בטח נורא תתעצבנו ותרקעו ברגליים רק מלקרוא את זה אבל 'קפטן מארוול' וברי לארסון קורעות ל'וונדר וומן' ולגל גדות את הצורה מכמעט כול בחינה. בעוד 'וונדר וומן' נגמר בחצי שעה שעדיף לא לדבר עליה ל'קפטן מארוול' אין רגעים מביכים, דבר שעוזר לשמור על רמתו אחידה לכול אורכו.
'קפטן מארוול' הוא בידור פופקורן לא רע לעונת האביב המגיעה עלינו לטובה. אם אתם מעריצי היקום הקולנועי של מארוול אתם מן הסתם צריכים לראות את הסרט כדי להיות מוכנים ל'הנוקמים: אנדגיים' שיגיע עוד פחות מחודשיים. אבל האמת? אני נהנתי. לא מאוד, אבל נהנתי מ'קפטן מארוול'.
נ.ב. יש 2 סצנות אחרי הקרדיטים. אחת באמצע ושנייה בסופה.
לקריאת ביקורות סרטים נוספות מעמיקות ומקצועיות מבית אתר באמפר לחצו כאן
