I got, I got, I got, I got
Loyalty, got royalty inside my DNA
Cocaine quarter piece, got war and peace inside my DNA
I got power, poison, pain and joy inside my DNA
I got hustle though, ambition, flow, inside my DNA
לפני בערך שנה וחצי עולם המוזיקה חווה רעידת אדמה – קנדריק למאר הוציא שיר חדש בהפתעה וכעבור שבוע הוציא את האלבום האחרון שלו, Damn, שזכה לאהבת המבקרים והמאזינים כאחד והוכיח בפעם הרביעית שכשקנדריק נכנס לזה, אף אחד לא באמת יכול עליו. ובכל זאת, מאיפה הבחור הזה הגיע? איך זה שכל שיר שלו משתיק את כל המבקרים ואיך זה שילד מגמגם מקומפטון נהפך לאחד הראפרים הכי גדולים בהיסטוריה?
צילום: thecomeupshow
קנדריק למאר דאקוורת' נולד בקיץ 1987 בפרבר של לוס אנג'לס שנקרא קומפטון. כשהיה בן 8 זכה לראות את האלילים שלו, טופאק וד"ר דרה בצילומי הקליפ שלהם ל- California Love שהיו בקומפטון, רגע שבחלוף הזמן התברר כמשמעותי מאוד בשבילו. ההורים שלו עברו משיקאגו מוכת האלימות והפשע לקומפטון, שלמרבה הצער לא הייתה עיר נורמלית לגדול בה כילד, עם רחובות מוצפים באלימות וסחר בסמים. קנדריק ראה את הרצח הראשון שלו כשהיה בן 5 ("מישהו הזמין מקדונלדס מה-Drivethru ומישהו בא, ירה בו פעמיים וברח", סיפר בראיון) וטען שרוב חברי הילדות שלו כיום או בכלא או מתחת לאדמה. מתוך המקום המטורף הזה הוא הלך אל המילים וניסה לכתוב את המציאות הקשה שבחיים במקום כזה, והוציא את המיקסטייפ הראשון שלו – Youngest Head Nigga in Charge – בגיל 16.
כל אלבום שלו מספר סיפור אחר אבל כולם סובבים את הבית. כשהיה בן 23 הוציא את האלבום המלא הראשון שלו, Section. 80 (שנקרא על שם פרויקט ממשלתי שקנדריק גר בו עם המשפחה שלו, ושנות ה- 80 העליזות שבהן נולד).
צילום: thecomeupshow
האלבום לא זכה להצלחה מסחרית מטורפת אבל קיבל ביקורות מצוינות ממבקרי מוזיקה ומאזינים כאחד. באלבום קנדריק מתעסק בנקודות כואבות בחיים בקומפטון (שימוש בסמים, יחס כלפי נשים ומיעוטים אחרים) ועושה את זה בלי למצמץ ובלי לרחם, באהבה ועם יכולת מדהימה ליצור עולם שלם ממילים. הוא מקבל את זה שהבית שלו דפוק מהיסוד, מצביע על הפאקים, ויחד עם זאת – מקווה לשינוי. האלבום נפתח ב- Fuck your ethnicity, שעד היום אני זוכר את השעה והמקום בהם שמעתי את הקטע בפעם הראשונה:
Fire burning inside my eyes, this the music that saved my life
Y'all be calling it hip-hop, I be calling it hypnotize
Yeah, hypnotize, trapped my body but freed my mind
What the fuck is you fighting for? Ain't nobody gon' win that war
My details be retail, man, I got so much in store
Racism is still alive, yellow tape and colored lines
אחת היכולות של קנדריק (ומוזיקה בכלל) זה להציב מראה מול המציאות שלפעמים קצת, מה לעשות, על הפנים, וקנדריק הוכיח לעולם כמה הוא מסוגל להציג את העולם המשוגע של קומפטון במוזיקה מדויקת ופשוט טובה שקשה לקלוט שהיה בן 23 כשעשה אותה, כמו למשל ב- Poe man's dreams (שמכיל את Smoke good, eat good, live good, בין השורות הכי ציניות בעולם בהתחשב במה שמגיע בהמשך):
My momma is stressin', my daddy tired
I need me a weapon, these niggas ride
Every minute, hour, and second
Ministers tried to save me
How I'm gon' listen when I don't even hear God?
2012 מגיעה, העולם לא נחרב כמו שבני המאיה חזו, וקנדריק מוציא את good kid, m.a.a.d city, האלבום המלא השני שלו. הפעם קנדריק מחזיר אותנו לגיל 17. אנחנו איתו באוטו עם חברים שלו ואנחנו מחפשים משהו להעביר את הזמן – בית לפרוץ אליו, מישהי להעביר איתה את הלילה, כל משהו שיציל אותנו מהשעמום של השגרה.
זה האלבום שהפך את קנדריק לאמאר למה שהוא היום מבחינה מוזיקלית והציב אותו בפסגת ההר המוזיקלי של הדור הזה. ד"ר דרה לקח אותו תחת חסותו אחרי האלבום הזה והכתיר אותו כיורש של טופאק, לא פחות. וקנדריק? הוכיח את עצמו כראוי לכתר כשבנה אלבום קונספט מיוחד בו הוא מגלם דמויות שונות, ובגדול הציג עומק ויומרה אמנותית שכבר הפכו נדירים בזרם המרכזי של ההיפ הופ האמריקאי.
צילום: Lunchbox LP
העיתונים, הבלוגים, הרדיו והשכונות הסכימו פה אחד שמדובר בקלאסיקה ושקנדריק הוא המושיע החדש של הראפ. כהרגלו הוא מתעסק בהכל בלי להסתבך יותר מדי ומצליח לתאר תחושה של דור שלם עם שירים שנהפכו ללהיטים ענקיים כמו Money trees, Backseat freestyle ושלושת השירים הכי טובים שלו עד אז:
Bitch don't kill my vibe הוא הלהיט הגדול הראשון של מר למאר בו הוא מריץ לאחור את הקריירה שלו ומספר על איך שהוא רוצה לשמר את האמת שלו בחיים החדשים שלו ולהתרחק מכל מה ומי שיכול להרוס אותו.
Look inside of my soul and you can find gold and maybe get rich
Look inside of your soul and you can find out it never exist
I can feel the changes
I can feel a new life, I always knew life can be dangerous
I can say that I like a challenge and you tell me it's painless
You don't know what pain is
How can I paint this picture
When the color blind is hangin' with you?
Swimming pools הוא השיר כמעט הכי עצוב ומדויק ב- Good kid, m.a.a.d city. בשיר הזה קנדריק מתאר את הלחץ החברתי שסביב אלכוהול. מה שהפך ללהיט מועדונים ענק הוא בעצם מבט מעמיק על הלחץ החברתי והגישות התבוסתניות שהניעו אנשים בחיים שלו להתמכר לאלכוהול.
Sing about me (I'm dying of thirst) מתאר את הסיפור של שני אנשים שקנדריק מכיר – אחד חיובי ואחד שלילי, ואז את הזווית שלו. השיר הזה נחשב לאחד השירים הטובים בקריירה שלו, מכיוון שאף מוזיקאי לא הצליח לתאר את הסביבה שבה הוא חי כמוהו. קשה לי לחשוב על עוד מוזיקאי מהיום, בכל סגנון שהוא, שמסוגל לבטא בדייקנות כזו עומק של רגש ולנוע בקלות כה רבה בין תיאור חוויותיו האישיות לאפיון הבית שלו. קנדריק מצטיין בשירים מהסוג הזה ומוכיח פעם אחר פעם כמה אין עוד מישהו כמוהו במוזיקה העולמית, ואולי גם לא יהיה.
ב- 2015 קנדריק חוזר עם To pimp a butterfly, ואחרי אלבום כמו הקודם הציפיות היו בשמיים. מה המשיח של ההיפ הופ יעשה עכשיו? אין סיכוי שהוא יתעלה על עצמו. ובאמת, כשהסינגל הראשון, "i", יצא והיה כולו חגיגה שמחה וכיפית המבקרים מיהרו לצעוק שהנה אפילו הוא מתמסחר ומוציא מוזיקה לבנות 12 ולרדיו. ואז האלבום יצא שבוע לפני התאריך הרשמי. וקנדריק שוב סתם לכולם ת'פה.
על השיר הראשון אנחנו מקבלים את זה ישר לפנים. "Take a deep look inside, are you really who they idolize?" ג'ורג' קלינטון שר וקנדריק מתחיל את המסע המוזיקלי המהמם הזה. "בהתחלה אהבתי אותך, אבל עכשיו אני רק רוצה לזיין" הוא שר בשיר הראשון ומתחיל את הדיאלוג שלו לאורך כל האלבום הזה – הדיאלוג בינו ובין ההצלחה, על כל המשתמע ממנה: התהילה, הכסף, הנשים ויותר מהכל ההשפעה שלו על הקהל והקהילה האפרו-אמריקאית.
זה כאילו הסיפור הקלאסי של אמן שמנסה להיות נאמן לעצמו תחת לחץ של תאגידים, חברות תקליטים ותקשורת, אבל קנדריק למאר מקשר אותו בהקשרים רחבים יותר של גזע, תרבות ומעמדות. המאבק שלו לשמור על זהותו הוא המאבק של השחורים כולם, שמרגישים כי בזמן שהם שווי זכויות ויש להם נשיא, המבט הלבן עדיין תופס אותם כמכונות טוורקינג עם שיני זהב. קנדריק מבין שבמעמדו הוא זה שיכול להטות את השיח, את הקונטקסט ואת הכיוון המוזיקלי של ההיפ הופ – ומחליט לקחת אותו לא קדימה ולא אחורה, אלא פנימה אל הלב של המוזיקה והתרבות השחורה.
ולמרות זאת, הכל יהיה בסדר.
11 מועמדויות לגראמי אחר כך, קנדריק עשה היסטוריה עם האלבום הזה, ובכלל לאורך הקריירה שלו הוא היה מועמד (בינתיים, הוא רק בן 31) ל- 29 פרסי גראמי וזכה ב- 12. מה שבאמת יפה באיש המוכשר הזה הוא שלמרות שיש לו לא מעט סיבות לזה, בסך הכל הוא לא עף על עצמו יותר מדי. הוא עדיין עם בת הזוג שלו מהתיכון ורק לפני שנה קנה בית צנוע (יחסית לאדם ששווה 50 מיליון דולר) עם ארבעה חדרי שינה. בניגוד למוזיקאים אחרים הכסף והתהילה זה לא מה שמעניין אותו. רק ליצור, להתקדם, להתפתח ולא להתפשר. "אני רוצה לדבר בשביל חברים שלי שכבר לא יכולים. אני רוצה לבטא את הבית שלי, את המשפחה שלי, את העולם שלי. זה מה שחשוב לי כשאני נכנס לאולפן. לא שום דבר אחר", סיפר בראיון לניו יורק טיימס.
אומנים שמקליטים איתו שירים מתארים חוויה כמעט דתית – הבנאדם בטראנס ולא יוצא מהאולפן עד שהיצירה מושלמת, ואין אצלו נפילות. "אתה יכול להתגלגל לסביבה שיכולה לדכא את היושרה ואת המאבק שלך", הוא אומר. "היתרון שלי הוא התפיסה של הניגודיות של הילדות שלי: אני עושה את החיבור בין אחד מהרגעים היפים בחיי, כשהייתי בן שש, לבין הרגע הטרגי ביותר, כשהייתי בן 13 או 14, כך שהמאזינים יכולים באמת לראות את הקונפליקט. זה היה מטלטל: הייתי קם בבוקר, וזה היה סרטים מצוירים ודגני בוקר, וחוזר הביתה מבית הספר, וב-16:00 היינו עושים מסיבה בבית עד 23:00 – ואנשים היו יורים אחד בשני מעבר לדלת. זה היה סגנון החיים שלי. ולא רק שלי; של כל כך הרבה אנשים אחרים. ורציתי לספר את הסיפור הזה".
ב- 2017 הוציא את האלבום האחרון שלו, Damn, האלבום הראשון אי פעם שזכה בפרס הפוליצר (!) שמוקדש בעיקר לעיתונאים וסופרים. כמו אלבומיו הקודמים גם האלבום הזה עסק בפוליטיקה, יחסים בין האדם הפשוט לשלטון, בינו לעצמו, וכל המסביב, וכמו אלבומיו הקודמים – גם באלבום הזה קנדריק התעלה על עצמו, אבל קצת אחרת. אם בקודמים יכלת לרקוד לצליליו או מינימום לנענע את הראש לפי הקצב, עכשיו קנדריק גורם לך לחשוב על המקום שבו אתה חי, מי אתה בכלל ולאן הולכים מפה. תוך כדי שעף לך התחת מ- Humble, כמובן:
זה אחד מהדברים שמייחדים אותו והופכים אותו למי שהוא. לא מתמסחר, לא מוציא חרא של שירים כמו כל כך הרבה אחרים רק בשביל להגדיל את חשבון הבנק. כותב את השירים של עצמו בניגוד לאחרים (היי דרייק!). ב- 2018 הפיק את הפסקול של "הפנתר השחור" שאיכשהו לא ראיתי, אבל את הפסקול לא יכלתי להפסיק לשמוע אז זה מתאזן.
אין לי מושג מה יהיה הצעד הבא של קנדריק לאמאר, אבל דבר אחד בטוח: גם אחרי כל מה שהוא הספיק, השיג ועשה – זו איכשהו עדיין רק ההתחלה של הילד המגמגם והמופנם מקומפטון. ואיזה כיף לחיות בדור שזה המוזיקאי הכי גדול בו.
