יחי השטן?
מי הוא האחר? כיצד אנו ניגשים אליו? בסימפטיות והבנה של התמונה הגדולה, או בכעס ופחד הנגרם ע״י סטראוטיפים ונורמות שליליות?
"יחי השטן?" מספק לנו הצצה לפעילות היום-יומית של פעילי "מקדש השטן". שאם במקרה חשבתם כי השטן מסמל כאוס, שנאה ורוע טהור. תופתעו לשמוע כי זה בכלל לא המקרה וכי על פי אנשיו הארגון מקדם רעיונות כמו אחווה, סובלנות ואהבה בין קבוצות דתיות שונות (כולל האתאיסטים) במדינה כמו ארה"ב המוגדרת ברובה נוצרית.
בעיקרון מדובר בסרט מבדר ומעניין ואם היה מקוצר באיזה חצי שעה היה יכול להיות אפילו נהדר. הרי זה ברור מה היא מטרת הסרט, להראות לנו כי לא צריך לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. כל זה טוב ויפה אך במהלכו הוא פשוט לא מפסיק לחזור על אותה הנקודה. מידי פעם נוגע הסרט בנושא צדדי כמו פעולות קיצונית וסטייה של סניף אחר של "מקדש השטן" מעקרונותיו המרכזיים של הארגון, אך זה אינו מפותח מספיק.
הסרט מתובל בהומור ייחודי ומצליח פחות או יותר להחזיק את צופיו. אך רחוק מלהגיע לפוטנציאל האמיתי שלו.
פשוט טעים: דיאנה קנדי
מי היא הייתה דיאנה קנדי?
מתברר שבשנות השמונים והתשעים היא הייתה הדבר הגדול הבא בתחום ספרי הבישול. במהלך סוף שנות החמישים עברה עם בעלה לגור במקסיקו בעקבות עבודתו ככתב בניו-יורק טיימס לענייני חוץ. במהלך שהותה התאהבה במדינה ובמאכליה ועם השנים שצברה מספיק ניסיון הוציאה את ספר הבישול הראשון ששינה לרבים את תפיסתם בקשר למטבח המקסיקני.
אם וכאשר תחליטו לראות את הסרט, זה ככל הנראה יהיה בשביל אישיותה הכובשת של דיאנה ומסירותה לקולינריה המקסיקנית. בהתחשב בזה שמדובר באישה בריטית, הקשרים שיצרה עם האנשים במקום אשר החליטו לקבל אותה בידיים פתוחות היו מחממי לב, ההקרבה שעשתה למען המקצוע שלה פשוט מרגשת.
ולמרות כל זה אני מתקשה לראות את הסרט הזה פעם שנייה, את חוויתי הכללית ניתן לסכם כנעים וחמוד ולא יותר מזה. כמו שעה וחצי של שתיית כוס תה ושיחת חולין נעימה ביום שבת רגוע שלא משאיר הרבה בסיומו. מצד שני גם מי אני שאתלונן כאשר שם הסרט באנגלית הוא: "Nothing Fancy: Diana Kennedy". כביכול מכין מראש את צופיו למה שהם עומדים לראות.
הדווקאים
מדובר כאן בהצצה לעולם שבקושי נחשפנו אליו, שישה גברים הומוסקסואלים שנולדו בתקופת קום המדינה, מספרים על החיים המחתרתיים של ההומוסקסואלים בישראל בתקופה שנטייתם המינית נחשבה לפשע או למחלת נפש.
סרטה של הדס איילון פועל כמו שעון שוויצרי, התחקיר משובח ,העריכה מדויקת, הקטעים הארכיונים שעמדו לרשותה תרמו והוסיפו הרבה לנרטיב של הסרט בשילובם של קטעי ספרות ועיתונאות של אותה תקופה, יוצרים חוויה מרגשת באותה מידה שהיא מכעיסה בשל ההצצה לחברה אטומה שפעלה על ערכים ונורמות שלמזלנו נחשבים היום למיושנים וכלל לא רציונליים.
במתן שאלות ותשובות שביצעה מיד עם תום הסרט, אמרה הדס כי היא עובדת על סרט שני מנקודת מבט נשית על הסיפור, בזמן צפייתי דיי ציפיתי לראות את הנקודה הנשית של הסיפור בסרט זה בשביל להפוך אותו ליצירה יותר שלמה. אך בשביל משהו שווה, במיוחד שאורכו כשעה. "הדווקאים" בהחלט שווה את צפייתכם.
הרוח של פיטר סלרס
כמי שמתעניין במה שמתרחש מאחורי הפקות הוליוודיות, התעניינותי בסרט זה עלתה לשמיים. תוכלו למצוא שלל סרטים דוקומנטריים על הפקות כאלו ואחרות בשלל תתי קטגוריות, סרטים על הפקה הוליוודיות מוכרת ("Hearts of Darkness: A Filmmaker's Apocalypse" על "אפוקליפסה עכשיו", סרטים על הפקות דלי תקציב ("Best worst movie" על סרט הקאלט "טרול 2") ולבסוף סרטים על הפקות שהשתבשו ("Lost in La Mancha", "Jodorowsky's Dune"). אל כל אלה מצטרף "הרוח של פיטר סלרס".
בשיאו פרסומו של הכוכב פיטר סלרס בעקבות הצלחת סרטי "הפנתר הוורוד", הוא מגיש לבמאי פטר מאדק, רעיון על קומדיית שודדי ים במאה ה-17. מאדק הסכים להצעה כאשר גייס לשורתו גאון קומי נוסף בשם ספייק מיליגן. בנוסף ישנו צוות מכובד של שחקנים מנוסים. הוא באמת האמין בכל ליבו כי יש לו להיט ביד, ובכל זאת הוא יתקשה להאמין למה שיקרה אחר כך במהלך ההפקה.
הצילומים התחילו למרות שהתסריט לא היה גמור, הספינה חוותה עוד מתחילת הצילומים נזק משמעותי וככל הנראה הדבר הכי בעייתי היה הכוכב הראשי עצמו פיטר סלרס שבמהלך הצילומים חווה התמוטטות נפשית בשל פרידה מהשחקנית לייזה מינלי.
כל זה נישמע בפני עצמו כמו חומר טוב לסרט דוקומנטרי מבדר ומרגש, רק חבל כי הסרט מתנהל בקצב של חילזון א י ט י, כאשר אין לו מספיק אנרגיה לסחוב על גבו את הסיפור המופרע הזה. העריכה שלו מתסכלת ומכילה בתוכה הרבה רגעים ריקים\מתים, למרות שרגעיו המבדרים מעטים, איני יכול להתכחש כי בסופו של יום זה היה מרגש לראות את פיטר מאדק מבצע סגירת מעגל בעקבות מה שהוא כינה ההפקה הכי גרועה שלו. בהתחשב בזה שהוא ממשיך לפעול בתחום, מאכזב שזה ממישהו שמתעניין בעשיית סרטים.
המרשלד: תיק פתוח
השארתי את הטוב לאחרון. יצירה דוקומנטרית המהווה תחקיר עיתונאי מעמיק ומהודק שלא היה מבייש את העיתונאים הכי גדולים. הבמאי הדני, מאדס בריגר פרץ לתחום הקולנוע הדוקומנטרי בשנת 2011 בסרטו "השגריר", כאשר הוא רצה לחשוף שחיתות המקושרת לתיווך במכירת תפקידים דיפלומטיים, התחזה בעצמו לדיפלומט ואיש עסקים בשם קורטזן, שמטרתו לכאורה הייתה להקים מפעל גפרורים ברפובליקה המרכז -האפריקאית.
עכשיו שאתם מבינים פחות או יותר מי הוא מאדס בריגר ומה הוא מסוגל לעשות בשביל האמת, "המרשלד: תיק פתוח" ייזכר כפסגת יצירותיו. כביכול בריגר נמצא במסע בשביל לבדוק מי רצח את מזכיר האו"ם, דאג המרשלד לכאורה נהרג בשל תקלה טכנית במטוסו, מה שלא לקח בחשבון הוא כי הסיפור גדול יותר ממה שאי פעם דמיין והוא מוכיח כי לעיתים המציאות גוברת על כל דמיון.
צילום: IAEA Imagebank
חשוב מאוד שתתרחקו מכל מידע נוסף על הסרט, מחשש שיהרוס כל טיווסט שמכיל. הרי כל הכיף כאן הוא לחבר ביחד עם בריגר את הנקודות האפשריות בחקירה, לשמוח איתו ביחד עם הצלחתו ולהיות מופתעים איתו כאשר אנו מגלים שאנו רחוקים ממציאת האמת, תוסיפו את ההומור הייחודי של בריגר אשר בין היתר צוחק על העשייה של סרטים דוקומנטריים מסוג זה ותקבלו מה שבקלות יכול להוות מועמד פוטנציאלי לסרט הכי טוב של 2019.
אציין כי לקראת סופו הוא כן יכול להרגיש מעט מייאש. בשל שלל המידע שזורק בריגר לכיוונינו, אך אין זאת אומרת שהוא משעמם אפילו לשנייה אחת, אורכו כשעתיים ואם תפנו זמן ביומנכם, מבטיח שכלל לא תתאכזבו.
