פגות תוקף
מה זאת אומרת למצוא אושר אמיתי בעשור בו אנו חיים?
האם זאת אומרת להיות נאמן לעצמך, לעקרונותיך ולחלומותיך או בעצם להצמד לנורמות המקובלות בחברה, המצפות מאיתנו לפעול בדרך ספציפית ולא לנטוש אותה. זאת השאלה המרחפת מעל סרטם של צמד הבמאיות הילה מדליה ושוש שלם.
בסין קיים לו המושג פגות תוקף (Leftover Women) המתאר נשים מבריקות בערים גדולות בסין בשנות העשרים המאוחרות לחייהן שנשארו רווקות. הסרט מתמקד בשלוש נשים המתמודדות עם הסטיגמות שנוצרו בשל האגרסיביות של הממשל הסיני בייצוגן באור שלילי, כדרך להתמודד עם האיום על היציבות החברתית שנוצרה עקב "מדיניות הילד היחיד".
צילום: VisualHunt
"פגות תוקף" הוא דיוקן אינטימי עד מרגש על חברה שוביניסטית ושמרנית המתקשה להתנער מהערכים המסורתיים. כאשר הסרט מכין אותנו לסיומו (המרגיש כמו אגרוף בבטן הרכה) לא משנה באיזה דרך נלך, אושר אמיתי מחייב אותנו להקריב דברים אישיים מעצמנו.
המציאות המוצגת לפנינו מכעיסה באותה מידה שהיא אבסורדית, הבמאיות כאן עושות עבודה פנטסטית בהצגה נרחבת של החברה הסינית מנקודת מבטן של שלושת הנשים הנמצאות כל אחת בנקודה אחרת בחיים, כשזה קשור לכל נושא הנישואים, אך המכנה המייחד אותן הוא הקושי הרגשי שנגרם על ידי תגובת שרשרת שהתחילה בשל מערכת התעמולה של הממשלה, מה שמוביל ככל הנראה לסצנות הכי טובות בסרט – שיחות נפש בין הנשים לבין בני משפחתם, החושפות פרטים מהעבר ומציגות תמונה רחובה יותר של אשמה וטראומה.
"פגות תוקף" הוא סרט מצוין, כנה, מרגש ומעורר מחשבה.
____________
הקרנות נוספות:
06\01 | 16:15 | סינמטק 1
טרנסיסטרה
אילו לא ידעתי מראש, הייתי מאמין כי סרטה של אנה אברון, הוא סרט עלילתי לכל דבר בהשראת סרטים כמו "גומו" של הרמוני קורין ו"קידס" של לארי קלארק בהשתתפותם של שחקנים לא מוכרים. אך בעצם אברון מטשטשת את הגבול בין יצירה דוקומנטרית לבין סיפור התבגרות סטנדרטי שיצא לנו לראות לא פעם ולא פעמיים.
איפה שהסרט נכשל בתחום הרגשי, הוא מפצה על ידי סצנות נוטפות סטייל וסגנון, ההחלטה של אברון לצלם את הסרט במצלמה 16 מ"מ. משתלמת למאוד, במהלך צפייתי הרגשתי במעין חלום נוסטלגי ובנוסף יש לציין את הפסקול אשר מוסיף כל כך הרבה רובד אישי. תוסיפו לזה כי טרנסיסטרה מרגישה כאילו היא מנותקת לגמרי מהעולם החיצון, מה שתורם לאשלייה שהיא חייה בבועה משל עצמה בה הכול פועל אחרת מאשר אצל כולם.
הייתי שמח אילולא אברון, הייתה מנסה לתת יותר זמן מסך לשאר הנערים בסרט מלבד הנערה, בניסיון לגרום לי להרגיש יותר מעורב רגשית. מידי פעם אנו מקבלים הצצות קטנות מחייהם השונים, ורק לקראת הסוף כאשר אנו מקבלים מבט רחב על חייו של נער נוסף מתוך החבורה. המסר מדויק וחשוב להפליא כי דברים משתנים סביבנו יום יום, מרגע לרגע, משנייה לשנייה. ולנו אין את האופציה להילחם בזה, רק לזרום עם אותם שינויים.
דל מבחינה רגשית, יפהפייה מכל בחינה וויזואלית אפשרית. "טרנסיסטרה" בדרך זו או אחרת מעניק חוויה קולנועית חלומית ואסטטית, דיוקן על הנעורים ואובדן התמימות במציאות המשתנה ללא הרף. ואגב לבינתיים לסרט יש את אחד הסיומים הכי טובים שיצא לי לראות בפסטיבל.
