תרבות ופנאי

על העיוורון

"כשתגדל כבר לא יהיה צבא, ואתה לא תלך למלחמות". עומר קודיש בעוד טור דעה מצויין שיהפוך לכם את הקרביים.

צילום: Visual Hunt

כמעט עשרים וארבע שנים עברו מאז הפעם האחרונה ששאלתי את הוריי אם גם אני אלך לצבא. זאת גם הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את התשובה- "כשתגדל כבר לא יהיה צבא, ואתה לא תלך למלחמות".

גדלתי, הזמנים ההם חלפו, האיש ההוא נטמן באדמה, המדינה השתנתה, הצבא נהיה עובדה מוגמרת.

הלכתי למלחמות. למזלי, חזרתי מהן. לא כולם חזרו.

היום, כשיש לי הזדמנות, ורק ברגעים שקטים של חסד, אני מתבונן בילדיי. מנסה לדמיין מה צבע הכומתה שיעטר את ראשם בטקס הקבלה שלה.

היום, כבר אין לי ספק שהם ילכו.

 

דממה.

לא כזאת שמכבידה. לא דממה ששולחת אותך למסע בנבכי נשמתך, לתהות על קנקנך. לא דממה שגורמת לך להרהר בהחלטות שלקחת, להריץ בראש שוב ושוב את אותה סיטואציה- ולהגיד, "לו רק".

לא דממה כזאת, ממש לא.

גם לא דממה שעוטפת אותך. לא דממה שמחבקת כמו אימא המנחמת את ילדה שנפל, אוספת לתוכה את דמעותיו, מכאוביו, מבטיחה לו שאין איש מלבדו ושכאבו הוא כאבה.

דממה אחרת. דממה מהסוג שמשאירה אותך לבד, בלי מחשבות, בלי תהיות. אתה והריק, דממה אינסופית.

דממה אמתית. שתיקה כה רועמת עד שאוזנייך לא מסוגלות להכיל אותה. ראשך מסתחרר, עיניך דומעות. הכרתך מתערפלת, נעלמת, מתמסרת למרחבים הפתוחים, המזמינים. בלי גדרות, בלי שערים, בלי מנעולים.

רגע אחד. זה כל מה שאנחנו צריכים. רגע אחד של דממה וצלילות. רגע נטול הפרעות, הסחות דעת ופיתויים. רגע שבו נוכל לעמוד מול המראה, ולראות, באמת לראות, מי אנחנו. מה אנחנו. בדממה הזאת, כשהאגו חוזר לרבוץ במאורתו, והאימפולסיביות הישראלית, שכל כך מאפיינת אותנו, יוצאת לנופש בקפריסין. בנקודת הזמן הזאת, כאשר אנחנו ניצבים עירומים מציניות, נטולי שכפ"ץ וקרמי, האם נצליח להיות כנים אל מול תודעתנו המשתקפת בראי? האם נשאל את השאלות שבאמת מפריעות לנו, או לחילופין נעצום את עינינו ונמשיך כאילו דבר לא קרה. מתי בפעם האחרונה ניסיתם לזכור מה חשוב בחיים שלכם? מה מוביל אתכם? מה גורם לכם לקום כל בוקר.

כי בסוף, מה באמת יש לנו? מה שייך לנו?

מזומן? ערימה של דפים מקושקשים. הסיבה היחידה שהם שווים משהו היא כי זה שעומד מולי מאמין בהם כמוני.

כסף בבנק? אוסף של פיקסלים מרצדים על גבי מסך, מראים לי כמה מתוכם נמצאים בחשבון האישי שלי.

שטר בעלות על בלטות ובטון? דף ארכאי עם חותמת ממשלתית. זה אמור להקנות ביטחון כלכלי לי ולילדיי?

רכב חדש, בגדים ממותגים, פלאפון?

שאלתם את עצמכם פעם – מה שייך לי? מה יש לי שאין לאף אחד אחר. במה אני שונה מ- 7.7 מיליארד האנשים האחרים שמתהלכים על פני הפלנטה הזאת. או יותר חשוב, במה אני דומה להם?

 

שני אנשים קמים בבוקר. השמש מפציעה, עננים אפרפרים נצבעים בוורוד עדין, כמעט בלתי מורגש. רוח קרירה נושאת עמה משב רענן של התחדשות ושינוי. יום חדש הגיע.

התארגנות חפוזה. אחד שותה קפה שחור חזק, בלי סוכר. השני נס של עלית, שתי כפיות גדושות של אבקה דקיקה. סתם כי הם בחורים נוסטלגיים, עדיין לא התרגלו למכונות האספרסו והקפה המגורען. הילדים מתחילים להתעורר. הם מרגישים את זה בצפיפות האוויר. בהתחלה, כשכולם עוד ישנים, הוא דליל, כמעט בלתי מורגש. היקיצה מביאה עמה שינוי בצורת הנשימה, היא נהיית פחות סדורה, יותר מאומצת, התכיפות עולה. האוויר מסמיך, השאיפות והנשיפות מעבות אותו, מוסיפות לו ממד מוחשי. כשנולד לך ילד אתה נהיה רגיש לכמות האוויר שנמצאת בחלל, תמיד מוודא שיש מספיק גם בשבילו.

צילום: Sami Keinänen

לראשון יש שני ילדים, פעם היו לו שלושה, אבל היום רק שניים. לשני עדיין יש שלושה. הם מנשקים כל ילד בנפרד, מתענגים על רגע אחד של תמימות, של חום אמתי, לפני שכולם מתעוררים לגמרי ותלאות החיים מתחילות להצטבר. יש רגע כזה, בין שינה לערות, חוסר אוריינטציה מבורך. הוא משכיח מאתנו את הדברים הקשים. יצר אבולוציוני עתיק שגורם לך לקום בבוקר, מדרבן אותך. חיוך עייף נשלח לכיוון נשותיהם, אם מספיקים גם נשיקה חפוזה, ויוצאים לעוד יום מתיש של עבודה.

הם עובדים קשה. שניהם. האחד במשרד ממשלתי בירוקרטי, שומע אינספור תלונות ותחינות לעזרה, נענה למעטות מידיי. השני עובד בבנייה, מקים בתים שהוא לעולם לא יוכל לרכוש בעצמו. לנצח נגזר עליו לצפות בהם גדלים – יסודות, שלדים, בניינים.

סוף היום. אחד רץ במהירות לאוטובוס, שני נוסע בטירוף ברחבי העיר. יום חמישי היום, הם אוספים את הילדים. איחור קל. התנצלות בפני הגננת, המורה, מאמן הכדורגל. רק אחרי שהם מגיעים הביתה מפציעה בהם ההבנה שהם שכחו להתנצל בפני הילדים. מאוחר מידיי. הדלתות נטרקות והם נבלעים בבית הקטן. אורות מתחילים להידלק בחלונות האפלים. ארוחת ערב זריזה, מקלחות ופיזור לחדרים. ההוא עם הקפה שחור גונב עוד כמה רגעים עם הבן הקטן, מתענג על התמימות והעונג הצרוף שהזאטוט מפיק מבילוי יחיד עם אבא. האיש של העלית נכנס לחדר של הבת הבכורה, תוהה כיצד להעיר לה על הבגדים שהיא לבשה היום לבית ספר. הדיאלוג, שהפך במהרה למונולוג נמרץ וחד צדדי, נגמר בהתנצלות לא ברורה מצידו וטריקה של הדלת מצידה.

הם מתיישבים בסלון, לאחד ספת עור שקיבל מהוריו כשהחליפו את הריהוט בבית נעוריו. לאחר ספת ריש' עתיקה שמלווה אותם עוד מהדירה הקודמת. הראשון מוזג לעצמו כוס עראק איילים עם נענע, מבקבוק שיושב הכי מאחורה שאפשר בפריזר. השני שותה ג'וני ווקר אדום עם שתי חתיכות קרח. לגימה, עצימת עיניים קלה, חמימות וקלילות מתפשטת בגופם. שיפור תנוחת הישיבה, התמקמות עמוקה יותר בשקע בספה. שקע שמלווה אותם כבר שנים ארוכות. אנחה, אצבעות מעסות את הרקה, מנסים להבין האם החודש יגדל המינוס או יישאר כמו שהוא. חישוב גס שהם מבצעים בראש לא משאיר מקום לספק. עד שבת זוגם חוזרת הם כבר נרדמו על הספה, רצוצים מעוד יום.

שניהם רוצים את אותם הדברים – זה לא משנה שאחד מהם גר בג'באליה (צפון העיר עזה) והשני בשכונת גולדה בדרום העיר אשקלון. הם רוצים ביטחון כלכלי למשפחותיהם, עתיד טוב יותר לילדים שלהם, ללכת לעבודה בלי לפחד שאחד הילדים לא יחזור הביתה. זאת התמצית הכי פשוטה והכי ברורה שניתן לזקק למהות החיים. אז למה כל כך קשה לספק את זה? למה אנשים חיים בפחד כל חייהם? למה המציאות העגומה שלנו לא יוצאת לחופשה ומבינה שאפשר להשיג טוב יותר. בין שני הגברים הללו מפרידים שמונה קילומטרים אוויריים, מעבר גבול וגדר אחת בגובה שישה מטרים עם מכשול מורכב ועמוק. שמונה קילומטרים, זה הכול. הם מספרים את אותו סיפור בדיוק. אז למה הם כל כך שונים?

שכחנו. שכחנו שמולנו עומדים אנשים בשר ודם. לא סיפורי מפלצות שסיפרו לנו לפני השינה. לא שדים שמטרתם להכחיד את כולנו. גם הם שכחו את זה. גם הם שמעו את אותם סיפורים. אז מי נשאר כדי להזכיר לנו? להם? מי נשאר להגיד שאין הבדל?

שני צדי המתרס מגדילים את הפער, מעמיקים אותו – בעלי אינטרסים מכאן ומשם שמשרתים רק את עצמם. מטיפים לנו ללא רחם על ההבדלים – מסיתים, מסלפים, משסים. מציירים דיוקנאות של הרס ובזיזה, מוות וחורבן. תמונות סובייקטיביות ומכלילות שנצרבות בתודעה שלנו. הופכות לחלק אינטגרלי מהאישיות שלנו. מתפיסת המציאות שלנו.

בכל קונפליקט יש צד שמפסיד יותר, שקשה לו יותר, שסובל יותר. הצד הזה תמיד יהיה ניצי, אלים וקיצוני מהצד השני. החיה הכי מסוכנת היא זאת שנמצאת בפינה, ולה כבר אין מה להפסיד. הסיבה העיקרית שבגינה האינתיפאדה הנוכחית מכונה "אינתיפאדת הבודדים" היא כי לתושבי איו"ש, סוף סוף, יש מה להפסיד. מדובר במפגעים בודדים, נטולי סדר וארגון. הם מדורבנים על ידי הסתה ושנאה מהמדיות החברתיות ותכנים קיצוניים. אירועי אינתיפאדת אל אקצא של קבוצות מיליציה מאורגנות, והפיגועים ההמוניים כבר לא יחזרו על עצמם מכיוון רמאללה ושכם. כשאנחנו כן פוגשים אותם באיו"ש, הם מגיעים כשלוחה של חמאס מעזה. למה אף אחד לא אומר את זה? למה כל כך קשה להצביע על התמורה החיובית והפשוטה הזאת שהתחוללה בחיינו. הפלסטינים בגדה המערבית מבוססים כלכלית, משכילים, מסתובבים חופשיים ברחובות. נטולי חשש מגשם של פצצות שיצנח עליהם משמיים מעוננים. יש להם מה להפסיד, הפרספקטיבה השתנתה.

השאלה האמתית היא – האם נצליח לראות מבעד למסך הברזל שהציבו מולנו?

האיש ההוא אמר שלא "יהיה בסדר", שאסור לנו לתת לאנשים אחרים להכתיב את סדר היום שלנו. שעלינו לקום ולפעול. שאסור להמתין לאסון, לקטסטרופה. בצבא אוהבים להגיד שמגבלות וחוקים נכתבו בדם. ואנחנו ממשיכים לחכות. מחכים לאסון בנחל צפית. מחכים לעולל הבא שייהרג בגן פרטי. מחכים לחייל מהסיירת שיקלע לשיטפון בזמן ניווט. מחכים למשבר הכלכלי הבא. מחכים למלחמה הבאה. אחרי האירועים נפיק מסקנות, נבצע תחקירים, נסביר איך זה לא יקרה שוב.

כל הכתובות על הקיר, זוהרות ומזהירות. אז למה אנחנו עיוורים כל כך למה שמונח לנגד עינינו? למה לא לשנות עכשיו?

 


על העיוורון

תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים

טעות בפרסום?

עזרו לנו להבין את הטעות, כתבו לנו דרך תיבת הטקסט את הטענה ואנחנו נשמח להתייחס ולתקן את הפרסום. לפרטים נוספים צרו קשר דרך [email protected]

x
עדכון שבועי על תוכן מרחבי הרשת לתיבת המייל שלכם, מתאים? הרשמו עכשיו !

הרשמו באמצעות כתובת המייל שלכם ותהנו מעדכון שבועי קבוע של החדשות החמות מרחבי הרשת, ובחינם!

באתר זה פועלת אמנת פרטיות ואנטי-ספאם