מהדורתו ה-22 של פסטיבל הקולנוע היהודי תתקיים באתרשל סינמטק ירושלים. מ-11 עד ה-22 בנובמבר תוכלו לצפות בשלל סרטים המתמקדים בזהות היהודית, החיים העכשווים בישראל ובגולה וביחסים בין היהדות ודתות אחרות. סרט הפתיחה יהיה "חמוץ אמריקאי", קומדיה בכיכובו של סת' רוגן. "התנגדות" בהשתתפותו של ג'סי אייזברג, בכורה ישראלית לרסטורציה של הסרט "שחור" שהקרנתו תתקיים בצורה דיגיטלית ולבסוף השניים שכבר התאפשר לי לראות: "שבעה בייבי" ו"המרגלות".
"שבעה בייבי"
מעולם לא תיארתי לעצמי שבמהלך קומדיה ארגיש חרדתי, עם "סיבוב אחרון" חגג את האהבה והחמימות של מפגשים בין אנשים, מגיע "שבעה בייבי" וצוחק לו בפרצוף. הכל קשור למפגשים עם המשפחה המורחבת וקשה שלא להרגיש מידה מסוימת של אי נעימות. הסמולטוק עם בני משפחה שיוצא להיפגש איתם רק באירועים או בהלוויות, עמידה בציפיותיהם, השוואה לאחרים שהתקדמו בחייהם ועוד ספקות בדרך שבחרת. למרות שזה לא נשמע כמו הצפייה האידיאלית, אחת מהחוזקות הגדולות של הסרט היא אורכו (שעה ושבע עשרה דקות), הוא אינו נמשך מעבר למידתו הרצויה ומתקדם יחסית מהר, הדיאולוגים שלו נפלטים כמו יריות מיניגאן. התסריט מרגיש מדויק, שום שורה או רגע לא מרגישים לא במקומם.
הקאסט כאן מבלי יוצא מן הכלל משוחק להפליא, הם לא בהכרח הדמויות הכי מעניינות אבל מרגישים מספיק אותנטיים שמתחשק לך לבלות עימם זמן מה. במיוחד כשזה קשור לדמותה של רחל סנוט, הלב הפועם של היצירה. יש בה מעט חוצפה, טיפה הומור והכי חשוב רגש שהיא צריכה למכור לקהל, כשדמותה מגיעה לנקדות הרתיחה קשה שלא לרחם עליה. זה יהיה מבחינתי פשע שלא לציין את הפסקול שלו התורם כל כך לחוויה. במקרה הטוב תחשבו שאתם צופים באחד מסרטיהם של האחים ספדיה מרוב המתח והחרדה. "שבעה בייבי" הוא ממתק קולנועי מצחיק ולעיתים מרגש, הצעתי אליכם לבוא נקיים ולא לדעת עליו שום דבר.
תצחקו באותה מידה שתהיו בחרדה | מתוך "שבעה בייבי" (באדיבות יח"צ)
"המרגלות"
בהשראת סיפור אמיתי של גיבורות בריטניה במלחמת העולם השנייה, ורה אטקינס, פליטה יהודייה שהיתה אחראית על מערך גיוס המרגלים של מנהלת המבצעים המיוחדים. וירג'יניה הול, עיתונאית אמריקאית, שלמרות נכותה היתה חלוצה בתחומה ונחשבה למרגלת המסוכנת ביותר בעיני השלטון הנאצי. ו-נור אינייאט קאהן, קצינת תקשורת ממוצא הודי ופציפיסטית מושבעת. אין לי דרך להגיד זאת בנעימות אך מגיע להן סרט יותר טוב מזה. זהו מותחן ריגול מבלי הריגוש, סרט דרמה שנשאר לכול אורכו סטטי, מבלי תסריט קוהרנטי ובנוי היטב מה שנשאר הוא לא יותר ממכתב הערצה בעל כוונות טובות.
אין זאת אומרת דבר רע בהכרח, אך עם כל מטרתו הייתה להנגיש לקהל את סיפורי הגבורה של הנשים ההן, למה לא פשוט לערוך אותו מחדש, לשים קריינות ולהקרין אותו בערוץ ההיסטוריה. בעיני היה צריך להתמקד בדמות אחת וכך להעניק לה את כל הזמן הדרוש לפיתוח דמותה. התסריט פשוט מציף את עצמו בטיווסטים ופיתולים, הכול עמוס ואין באמת זמן איכות עם הדמויות, אחד מהקונפליקטים שלו לקראת הסוף הוא סכנת הגירוש של ורה אטקינס מתפקידה בגלל היותה יהודייה, וזה נפתר תוך דקה.
בעיני אין שום שמץ של ספק שהדמות הראשית הייתה צריכה להיות ורה אטקינס, דמות בעלת רצונות, סיפור רקע עמוק (מחוברת כל כך לרגל העץ שלה שהיא קוראת לה בשם) כך שבעצם דמות כמו איינייאט קאהן נדחקת לשוליים, וכאשר רואים כיצד סיפורה מסתיים לא ניתן שלא להישאר מעט כעוסים. לטובת הסרט אגיד שהמשחק כאן דווקא טוב, בהתחשב בזה שלשחקנים לא היה הרבה עם מה לעבוד כאן. זהו אחד מהמקרים האלה שהרעיון הנכון נמצא בידיים הלא נכונות, בעיניי זה היה יכול לעבוד כמיני סדרה של ה-BBC בה כל פרק היה יכול להתמקד באישה שונה.
- התמונה הראשית מתוך "המרגלות" | באדיבות יח"צ
