נורייב
על רקדן הבלט האגדי רודולף נורייב, שמעתי לראשונה לא מזמן. כאשר נודע לי כי השחקן רייף פיינס ביים סרט ביוגרפי על חייו תחת השם, "העורב הלבן". בגלל זה וכהזדמנות להכיר עולם שכלל לא הכרתי, נכנסתי עם מחשבה כי אבין מי הוא באמת רודולף נורייב. אחרי שציפיתי כי "העורב הלבן" יתמודד יותר טוב בניתוח דמותו של נורייב.
ראשית, אני מאמין כי יוצרי הסרט לא היו בטוחים במה בדיוק הם מעוניינים להתעסק, מצד אחד אכן מדובר בסרט דוקומנטרי על חייו של נורייב. משהו שגרתי וסטנדרטי המהווה תחליף לקריאת עמוד הוויקיפדיה שלו, ולהרגשתי לא ממש הוסיף דבר למעריצי הבלט. אך מצד אחר הוא ערוך בצורה לא אחידה כך שרוב הזמן שלו, נורייב כלל לא נמצא במרכז העניינים. לעיתים הסרט חותך לציטוטים של אישויות מוכרות, אני מניח שתפקידם לנסות לתת לסרט את העומק שכל כך חסר לו, או שהיה כאן ניסיון להראות כיצד אישיות מסוימת מסוגלת להשפיע על תקופת חיים ספציפית. הסרט נפתח בציטוט על אישויות אשר נמשלות למטאורים וכיצד משפיעה פגיעתם בכדור הארץ.
צילום: Visual Hunt
או שבעצם דמותו של נורייב נועדה ככלי בסרט, בניסיון לספר סיפור גדול יותר על תקופת המלחמה הקרה. אינני יודע ואני יכול להגיד בהתחייבות כי גם יוצרי הסרט לא היו מודעים במהלך העשייה. עם זאת, אתן קרדיט היכן שמגיע. בתחילת הסרט למרות היותם מעטים, היו קטעי מחול אשר המחיזו את מחשבותיו ורגשותיו של נורייב בתחילת דרכו כרקדן בלט. סצנות אלו הכניסו מעט תיבול לסרט והייתי כל כך שמח לראות את אותה רמת יצירתיות נמשכת לכל אורכו.
לסיכום, זהו סרט בינוני על דמות חשובה ומרתקת, מעניינת ומשפיעה אשר היוותה כלי משחק בין שני הצדדים בזמן המלחמה הקרה. המלצתי הכנה – אפשר לדלג עליו.
__________________
הקרנות נוספות:
05\30 | 20:30 | כיכר התרבות (כניסה חופשית)
05\31 | 10:00 | סינמטק 3
אישה
אגש ישר ולעניין, אלה סרטים כמו "אישה" בבימויה של ישראלה שאער מעודד שגרמו לי להתאהב בקולנוע ככלי הנועד לבטא רגשות ומחשבות. פרויקט זה בקלות היה יכול להתמוטט תחת מטרתו השאפתנית: הצגת דמותה של האישה הישראלית דרך ארכיון קולנועי של מאתיים סרטים שבוימו על ידי נשים בישראל החל מ-1969 ועד היום. חלק מהסרטים המופיעים בו נדירים וחלקם שוחזרו במיוחד לצורך הסרט.
קשה לדמיין האם במהלך השנה אפגוש דמות יותר טובה מאשר הגיבורה הארכיטיפית שנוצרה כאן, היצירה יפיפייה באותה מידה שהיא מרגשת. כל זאת ועוד תודות למספר גורמים שונים שתרמו מעצמם לעשייה קולנועית משובחת זאת. ביניהם ניתן למנות את הכתיבה של ישראלה שגורמת לי להרגיש כאילו אני מכיר את הגיבורה (כבר כמה שנים טובות), הקריינות של ריימונד אמסלם העניקה נפח רגשי לתסריט. המוזיקה אפקטיבית ומדהימה ביופייה בשל שימושה המועט וברגעים הנכונים. עבודת הסאונד טובה באותה מידה כמו המוזיקה. אלו הרגעים הקטנים שהוסיפו כל כך הרבה לחוויה , כמו לשמוע מישהי מפרקת בידיים רימון.
צילום: Free-Photos
סרט זה אינו מובן מאליו בעשור זה, בשל העובדה כי פרויקטים שאפתניים אלו אינם יכולים להתקיים בשל פחד כי לא יבואו הרבה צופים והסרט ייכשל בקופות. מוריד אני את הכובע בפני ישראלה ושאר הצוות אשר העניקו מזמנם בכדי להביא לנו יצירה כה ייחודית בענף הקולנוע הישראלי.
לסיכום, זהו מתחרה רציני כאחד מן הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל, אגב אורכו של הסרט הוא בדיוק שעה, אז אין לכם שום תירוצים לדלג עליו.
______________
הקרנות נוספות:
05\28 | 18:00 | סינמטק 4
