מעשיה בשלוש אחיות
על הבמאי הטורקי נורי בילה ג'יילאן יצא לי לדבר כאן, בקצרה מדובר ככל הנראה בפנים המייצגות של הקולנוע הטורקי בעשור הזה. אף במאי אחר בטורקיה לא באמת הצליח להגיע לאותה הוקרה בינלאומית כמו ג'יילאן, כאדם טוב מטבעי החלטתי לתת צ'אנס לשאר היבול שיש לטורקיה להציע, "מעשיה בשלוש אחיות" שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין פחות או יותר מרגיש כמו סרטו של ג'יילאן, רק יותר קצר ופחות עמוק ממה שהוא חושב על עצמו, ואולי המטרה של הבמאי אמין אפיר לא הייתה לעורר מחשבה אלא להציג את המציאות הכואבת של האנשים החיים בכפר טורקי שבו המודרניזציה לעולם לא הגיעה, עבודתם היחידה של הנשים זה או לבצע מטלות בבית או להיות משרתות אצל משפחה עירונית.
האסתטיקה והצילום שלו יפייפים וגורמים להרגיש סוג של חמימות אל מול כל האכזריות המתרחשת על פני השטח, המשחק של רוב הקאסט היה טוב, ספציפית דמויותן של שלושת האחיות. ועדיין מרגיש שחסר כאן משהו. סוג של עומק ורבדים לדרמה שבעיניי התנהלה בשטחיות ורחוקה הייתה ליצור איזשהי סוג אמיתי של התעניינות, מה שמחזיר אותי לאותן שלושת האחיות שהצליחו להחזיק על גבם את כל הסרט, האמנתי להם וליחסים שלהן, ניתן היה להרגיש את העבר וההיסטוריה שלהן ביחד כמשפחה בהתנהלותן והדיאלוגים שלהן. סרט חמוד אך לא מרשים.
האדמה מתחת לרגלייך
מסרט אחד שהוקרן בפסטיבל ברלין עוברים לאחר, יש כאן ניסיון מוצלח למדי לדבר על העניין הזה של לעבוד קשה, להגשים את מטרותינו ולהתקדם בחיים ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם בשביל לקבל את התוצאות שאנו רוצים. השחקנית ולרי פחנר נותנת את כל כולה לסרט, עמדתי מאחורי דמותה ודאגתי לשלומה כאשר מיד אחריה הייתה פיה הירגגר ששיחקה את אחותה.
העלילה עוסקת סביב לולה הנמצאת בשיא הקריירה שלה כיועצת עסקים, חייה מקבלים תפנית כאשר היא מגלה כי אחותה אושפזה בשל נטיותיה האובדניות, לולה לאט לאט מאבדת את תפיסת המציאות, אז למרות שהרובד הרגשי עובד וכתוב מצוין, יש כאן אספקט של מותחן שלטעמי לא מומש עד הסוף. אך מצד אחר אני מבין, כי זאת ככל הנראה לא הייתה כוונותה של הבמאית, זהו דיוקן לא רק של אישה המנסה להתקדם בחייה למרות המכשולים העומדים לפניה, אני אלך רחוק יותר ואגיד כי זהו דיוקן של המאה העשרים ואחת, המאה בה אנשים נהיו יותר קרים ומרוחקים בשל אינטרסים. זו לא חוויה שנועדה לכולם, הסרט איטי ולוקח את הזמן שלו בבנית קונפליקטים, אך הוא עדיין מתגמל ברגעי שיא מרגשים וטובים מאוד.
סרט מעניין ומשובח למרות חסרונותיו.
מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן
ילד הפלא של הקולנוע הקנדי, קסבייה דולן כבר לא ילד. הבחור שחגג שלושים במרץ האחרון. חוגג בנוסף עשור של עשייה קולנועית. עוד בגיל 20 נשלח לייצג את קנדה באוסקר! סרטו דובר האנגלית הראשון הוא מעין סרט חדש ישן שלו שהוקרן שנה שעברה בפסטיבל טורנטו, בפבטיבל קאן ניתן היה לראות את הסרט החדש בו הוא חוזר לשורשיו הקוויבקים. אך שום סרט אחר לא יצר הרבה באז כמו "מותו וחייו של ג'ון פ.דונובון". ראשית רק תסתכלו על הקאסט המרשים הזה: נטלי פורטמן, ג’ייקוב טרמבליי, קיט הרינגטון, סוזן סרנדון, טנדי ניוטון, מייקל גמבון וזאת מבלי לציין שאולי קיימת לה איפשהו גרסת ארבע שעות המכילה סצנות של ג'סיקה צ'סטיין אשר ירדו בעריכה.
"מותו וחייו…" הוא ככל הנראה אחד מסרטיו היותר אישיים של דולן החוגג את האנשים העוסקים בעולם הזה הנקרא שואו ביזנס, ועד כמה עבודתם יכולה להשפיע לטובה ולעזור בחייהם של אנשים ספציפיים הזקוקים למעט נחמה משגרתם האפרורית. אגיד כך, דולן הוא אחד המבין מה לעשות מאחורי המצלמה, הוא מזריק לסרטיו הרבה אנרגיה וחיים, השוטים שהוא מעניק יפייפים לעין וההופעות שמוציא משחקניו הן לא פחות ממושלמות, אך משהו כאן מרגיש מבולגן ואיני יודע בדיוק היכן לשים את האצבע על זה, כפי שציינתי בהתחלה הסרט עבר מספר עריכות, ישנם מספר דמויות, חלקם מפותחות, חלקם לא, והתפתחותם מרגישה מאולצת. ואולי זה התסריט, הנחלק לשלושה צירי זמן שונים, שבקלות היה יכול לוותר על אחד מהם, לקצץ חצי שעה טובה מהשעתיים שלו וזה כלל לא היה פוגע בעלילה. אתוודה ואגיד כי היו רגעים שבו הסרט הצליח לרגש אותי ,אך עם זאת, לא משתנה העובדה כי מדובר בבלגן, לפחות בלגן יפייפה.
