אני שמח לפתוח בשנית את דפי היומן, ולסכם את מה שככל הנראה אחת מהשנים היותר טובות שהיו לקולנוע להציע. בשנה הזאת נטפליקס סוף כל סוף קיבלה את ההכרה שמגיעה לה, אחד מהסרטים המוערכים של השנה כמו שנה שעברה אינו מהעולם המערבי, במאיות קולנועיות ומוכשרות התגלו לפנינו בסצנות הפסטיבלים ובהקרנות הסדירות.
לפני שנסיט את מבטינו לקראת העשור החדש, ורגע לפני שאבחר את הסרט הטוב שהופץ בארץ, והסרט הטוב שלא הופץ. אני שמח להציג מספר קטגוריות חדשות במהדורת 2019 מפאת הרצון לשים את אור הזרקורים על סרטים אחרים שלמרות שלא יצוצו בשתי החמישיות שלי, עדיין הפכו את שנת 2019 ליותר טובה.
הסרטים שראיתי ואהבתי השנה ויגיעו אל המסכים הקרובים אליכם ב-2020:
"מאמי":
אני מתוודה, אני נהנה מז'אנר סרטי המיוזיקל. כאשר וכמובן הם נעשים בצורה טובה. סרטה של קרן ידעיה המבוסס על אופרת הרוק בעלת אותו שם משנות השמונים, פשוט מאוד לא מהעולם הזה, היא שופעת בדמיון, מתובלת במעט קאמפ ומגיעה לשיאים דרמטיים מרשימים תודות לשיריה שעובדו ע"י דודו טסה.
הסרט עוד מבכורתו מפסטיבל סאנדנס האחרון גרף שבחים מפה עד להודעה חדשה, אז כמובן שהורדתי את ציפיותיי לאדמה. התוצאה הסופית ריגשה אותי, חיממה את ליבי והקרדיט הגדול ביותר שצריך לזקוף בשבילו, הוא ייצוג הולם ומכבד של התרבות האסייתית. לולו וואנג היא בהחלט כישרון אחד רציני שכדאי לפקוח עליו עיניים.
אם כבר מדברים על ייצוג תרבויות, "ואז רקדנו" הופך את המחול הגאורגי לאפילו עוד יותר יפיפייה. את הקרנתו תפסתי ביום הלפני האחרון בפסטיבל קאן בנוכחותם של הבמאי וצוות השחקנים. זהו סיפור אהבה מהסוג שאולי יצא לכם לראות בעבר, אבל כאן הוא מרגיש יותר תוסס ושוקק רוח נעורים וחופש.
הקומדיה הטובה ביותר: תיקו!, עד כמה מדהים זה ששתי הקומדיות הטובות ביותר הגיעו מהארץ. שני הסרטים ייחודים בפני עצמם. "המוסד" של אלון גור אריה הוא סרט סאטירי מהסוג הישן שכבר לא רואים הרבה ו"תל אביב על האש" המציג נקודת מבט חדשה על הסכסוך הישראלי, פלסטיני וגם מצליח להעניק רגעים אותנטיים מרגשים.
האקשן הטוב ביותר: מיאיקה טקאשי כבר קרוב לגיל שישים. עם פילמוגרפיה מכובדת במיוחד. אם יש משהו שלמדתי השנה היא העובדה שקיימים במאים שרק משתבחים כמו יין. "אהבה ראשונה" סגר בשבילי את פסטיבל קאן (כאשר עוד צחק הבמאי עם הקהל, שמדובר בסרט משעמם) לא יכולתי לבקש סיום יותר טוב. קצבי, מהנה, עונד את הטירוף שלו כתג של כבוד.
הדרמה הטובה ביותר: הרגשתי עייף ותשוש הרי עברתי כרגע עולם ומלואו ב"האירי" של סקורסזה. סאגת הפשע הזאת, מציבה מראה מול קלישאות הז'אנר. מה שהופך את הדמויות ליותר אנושיות. "זה מה שזה", לא אפשרי ובלתי נמנע לעצור את מה שידוע מראש בחיים.
ציונים לשבח: הקטגוריה הזאת מורכבת מסרטים אחרים ומגוונים שנהניתי השנה ועדיין לא מצאתי בשבילם מקום בחמישייה, ביניהם: "ג'וקר", "מילים נרדפות", ״הצלילה״, "האפיפיורים" ו"כאן מייק וואלאס"
הסרטים שפחות נהניתי מהם השנה: זה חשוב להזכיר כמו תמיד, שאם נהניתם מהסרטים האלו יותר כוח בשבילכם. המדיום הקולנועי או בעצם כל מדיום באשר הוא, נועד לקיום שיח עמוק ומלא תובנות. אלו הם שלושת הסרטים שפחות נהניתי מהם השנה: "רכבת קלה", "מים שקטים" ו"סמטת הדובדבן מס' 7".
חמשת הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו:
5. "המרשלד: תיק פתוח" – לא ידעתי למה הכנסתי את עצמי, וזה אולי גם הדבר הכי טוב בשביל צופים פוטנציאליים חדשים שבאמת מעוניינים לדעת עד כמה עמוק חור הארנב. זאת יצירה תיעודית מהודקת, המשאירה את צופיה על קצה הכיסא עד דקותיה האחרונות.
4. "ארץ החלומות" – לסרטים כאלו הומצא המשפט, "לא עושים כאלו עוד". זהו שילוב מיטבי בין עשייה קולנועית יפיפייה ומושחזת לבין נרטיב קלאסי. מרגו רובי כהרגלה מדהימה עם שותף משחק נהדר, פיל קול חולקים זה עם זה את אור הזרקורים.
3. "בליינד ספוט" – הסרט הזה נמצא בסצנות הפסטיבלים עוד משנה שעברה והגיע רק השנה לארץ, האמנתי שמאז "ויקטוריה" הגרמני מ-2015 ראיתי כל מה שאני שצריך לדעת על וואן שוט, שום דבר לא יכול להתעלות מעל זה, משום מקום הגיע "בליינד ספוט" ואומר: "תחשוב שנית", יצירה מרגשת, כואבת וכנה.
2. "ג'ו הקטן" – זה נראה שמאז זכיית הסרט (בפרס השחקנית הטובה) בפסטיבל קאן הוא נשכח והתאדה מתודעתם של הצופים, זוהי ללא ספק חוויה שלא נועדה בשביל כולם, אך עם זאת הוא מתגמל את אלו המוכנים ללכת איתו יד ביד אל תוך עולם הפרנויה שרקחה הבמאית האוסטרית ג'סיקה האוזנר.
1. "עור צבי" – זה מאותם המקרים שאני שמח שנתתי ליוצר הזדמנות נוספת, "עור צבי" הוא פנינה קולנועית משופשפת, במאי הנמצא בשיא כוחו. קטעיו ההומוריסטיים לא רק מצליחים לפגוע בול במטרה אלא גם מהווים אבני מדרגה להשתלשלותה של העלילה. צריכים רק לבוא עם ראש פתוח.
חמשת הסרטים הטובים ביותר שהופצו:
5. "אנחנו" – מה יותר משמח מאשר לראות במאי שרק משתפר עם סרטיו, "אנחנו" מציב את ג'ורדן פיל כיוצר מקורי ויצירתי. קול רענן בים הבלתי פוסק של סרטי מיינסטרים מהוליווד. לופיטה ניונגו מעולם לא הייתה יותר טובה כמו שהיא כאן.
4. "חסד מופלא: אריתה פרנקלין" – הוכחה חייה שז'אנר סרטי הקונצרטים לא מת. אינכם צריכים להיות אפילו מעריציה של הזמרת בשביל להנות ממנה גדושה של אנושיות, מחממת לב. שנועדה במיוחד בזמנים גשומים אלו שאפשר להתכרבל מתחת לפוך עם כוס תה או שוקו חם.
3. "האשמים" – מדובר בהיי קונספט במיטבו, מרדף המתרחש כולו בחדר אחד, שחקן אחד המדבר עם אנשים שונים דרך הטלפון. התוצאה הסופית היא מותחת ובנוסף צובט את הלב. העובדה כי מדובר בסרט ביכורים מדהימה אותי.
2. "האני בוי" – הסרט בבימויה של הישראלית עלמה הראל, צץ להקרנות מצומצמות בקולנוע לב מאז הקרנתו בפסטיבל הסרטים חיפה האחרון. זוהי יצירה מרגשת, המתובלת בהרבה אהבה ויופי וויזואלי. לא הייתה קיימת שום צלע חלשה מצוות השחקנים, אבל העובדה ששיה לה באף אינו נמצא בעוד תודעתם של מצביעים פוטנציאליים, היא אחת מהאסונות הכי גדולים של עונת הפרסים הנוכחית.
1. "פרזיטים" – בשביל סרטים כאלו שהומצאו רשימות סוף שנה, זאת עשייה קולנועית מרשימה, מקורית, כזאת שאינה מפחדת לדחוף את גבולותיה שזה קשור לבידור. בונג ג'ון – הו רקח מעשייה אחת אפלה וכלל לא צפויה, המראה באור חדש את הקונפליקט הבלתי פוסק בין המעמד הנמוך לבין הגבוה, אין זאת אופציה לפספס את "פרזיטים".
תודה לכם כתמיד, על התמיכה וקריאת ביקורותיי. 2020 מתגבשת להיות שנה אפילו יותר טובה מקודמתה. אמשיך לדווח על כל מה שחדש וראוי לצפייה (או לא) על המסך הגדול.
