לפני הכול עלינו לעשות היכרות קצרה עם עולם הצלילה והסכנות הטמונות בו. לחץ אטמוספרי הוא הלחץ שמפעילה עלינו עמודת האוויר שנמצאת מעלינו, מקצה האטמוספירה ועד לפני האדמה, כן גם לאוויר יש משקל. בגובה פני הים, הלחץ הוא אטמוספירה אחת, אומנם אנחנו לא מרגישים את הלחץ הזה, אבל זה רק בגלל שהתרגלנו אליו ואנחנו כבר לא שמים אליו לב בחיי היומיום שלנו.
מים כבדים יותר מהאוויר, לכן אם נרד לעומק של 10 מטר, הלחץ שנרגיש מעמודת המים שמעלינו, שווה ללחץ של אטמוספירה אחת. הלחץ שנרגיש הוא שתי אטמוספירות, אחת ממשקל המים ועוד אחת ממשקל האוויר. זה כבר לחץ שאנחנו מרגישים טוב מאוד. האוויר שכלוא בגופנו, לדוגמא בסינוסים, נדחס בגלל הלחץ הגובר, כשהלחץ החיצוני גדל, חלל האוויר מתכווץ ויחד איתו הדפנות של אותו חלל. לכן ירידה מהירה לעומק המים, או למקום נמוך מאוד כמו ים המלח, עלולה להיות מכאיבה אם לא "מפמפמים", כלומר, מוסיפים עוד אוויר לחללים האלה ובכך מונעים את התכווצות חללי האוויר.
בצלילה חופשית אנחנו שואפים אוויר בלחץ אטמוספרי ויורדים לעומק, האוויר אומנם מתכווץ מהעלייה בלחץ, אך בדרך חזרה למעלה האוויר מתרחב לאותו נפח, ולכן עלייה וירידה מהירה שכזאת היא לא מסוכנת. אך כאשר אנחנו יורדים לעומק ושואפים אוויר ממיכל חמצן, האוויר שדחוס במיכל יצא אלינו באותו לחץ של הסביבה שבה אנחנו נמצאים. אם נצלול לעומק של 20 מטר, הלחץ האטמוספרי יהיה 3 אטמוספירות, האוויר דחוס יותר ולכן אם נעלה מהר מדי הלחץ החיצוני ירד והאוויר יתרחב. במצב קיצוני הריאות ואברים נוספים יכולים ממש להתפוצץ.
צילום: jayhem
אבל הבעיה היותר חמורה שאיתה מתמודדים צוללים היא החנקן. באוויר שאנו נושמים יש 70% חנקן, במכלי הצלילה אחוז החנקן דומה, למעט מקרים בהם משתמשים בתערובת מיוחדת שהליום מחליף את החנקן, אבל גם לתערובות כאלה יש סכנות. בתערובת האוויר הרגילה החנקן מושפע מאוד מהבדלי הלחצים, בלחצים גבוהים החנקן מומס בצורה טובה והוא מצטבר ברקמות. בעליה לפני המים, כלומר בירידה בלחץ, החנקן המומס בדם הופך חזרה לגז.
צילום: DVIDSHUB
דמיינו שאתם פותחים בקבוק סודה מנוער, לא כדאי לפתוח אותו מהר מדי, אלא אם אתם ממש זקוקים למקלחת, הבקבוק הסגור נמצא בלחץ גבוה מהסביבה, בפתיחת הבקבוק יורד הלחץ בצורה מהירה והגזים יוצאים מהנוזל. בועיות כאלה בדם וברקמות יכולות לגרום לנזקים חמורים וחסימות מסכנות חיים, במקרה והן מגיעות למוח או ללב. לתופעה זו קוראים דקומפרסיה, ככול שמשך הצלילה ארוך יותר והלחץ גבוה יותר כך הסכנה גדולה יותר. בועיות החנקן בעיקר מצטברות בעיקולים של כלי הדם ולכן כאבי מפרקים הם בין הסימפטומים הראשונים להרעלת חנקן. בצלילות ספורטיביות נוהגים לבצע עצירת בטיחות בעומק של 5 מטר, בעומק זה הלחץ הוא אידאלי מבחינת פיזור החנקן והוא מתפזר בצורה טובה בגוף מבלי ליצור בועיות. בחזרה לבקבוק סודה, פתיחה איטית ומבוקרת תמנע מהסודה לבעבע ולהשפריץ לכל עבר.
צילום: woodleywonderworks
בעיה נוספת שנגרמת מעודף חנקן היא "שיכרון מעמקים", בריכוזים מסוימים החנקן ניהיה רעיל והוא מתחיל להשפיע על גופנו בצורות שונות ומוזרות, התופעה לא ברורה לגמרי אבל מי שחווה שיכרון מעמקים מרגיש חוסר התמצאות, טשטוש וניתוק מהסביבה, תאונות רבות קורות בשל תופעה זו, לדוגמא, צוללן שמתחיל לשחות לעומק הים במקום לפני הים ומוצא כך את מותו.
אזהרת תוכן קשה לצפייה: תיעוד של מקרה משנת 2000 בו הצוללן יורי ליפסקי, יורד לצלילה ב׳בלו הול׳ בסיני, אתר צלילה מהמפורסמים בעולם. בשלב מסוים לקראת סוף הסרט הוא מבין באיזה עומק הוא נמצא, אך זה כבר מאוחר מידי.. אללה ירחמו.
חברות נפט וגופים אחרים שמסתמכים על עבודות צלילה בים העמוק לא יכולות להרשות לעצמם להוריד צוללים לעבודות של שעה ואז להחזיר את הצוללים לאט לאט לפני המים, מה גם שאפילו בעלייה מבוקרת, לא מתפזרים בצורה טובה כל הגזים. בין צלילה לצלילה צריך לחכות הרבה זמן, או להיות מוגבל בזמן ועומק הצלילה השנייה והשלישית. הפתרון שהם מצאו הוא פשוט לשמר את הלחץ הגבוה לאורך כל זמן העבודה.
שיטת עבודה זו נקראת צלילת רוויה, הצוללים נכנסים לתא סגור שניתן לשלוט על לחץ האוויר שבתוכו. תא זה מורד לעומק שבו נדרשת העבודה, לעיתים אפילו 300 מטר, בעומקים כאלה כמעט שלא מגיע אור בכלל. הצוללים יוצאים בשחייה מחוץ לתא על מנת לבצע את עבודתם, ולאחר כמה שעות חוזרים אליו בחזרה. התא מועלה לספינה כאשר הלחץ בו נשמר גבוה, לאחר כמה שעות של מנוחה התא יורד שוב והצוללים ממשיכים בעבודתם. בצורה כזאת נמשכת העבודה במשך ימים רצופים, לעיתים אפילו חודש שלם, כאשר לאורך כל התקופה נמצאים הצוללים סגורים בתא והם יוצאים רק בעומק המים. בסיום עבודתם נשארים הצוללים בתא למשך כמה ימים נוספים כדי להחזירם לאט לאט ללחץ הרגיל של פני הים.
צילום: Marion Doss
סוג כזה של עבודה הוא קשה פיזית ומנטלית, תחשבו מה זה לא להרגיש את חום השמש או אפילו משב רוח לתקופה כל כך ארוכה, אני יודע שאני לא הייתי שורד יום כזה. חשוב גם לזכור שאין דרך מהירה לצאת מהתא הזה, כך או כך צריך לחכות בתא לפחות יומיים עד שאפשר לצאת ממנו, זה נכון אם עברת התקף לב או שקרה אסון כלשהוא ואתה חייב לחזור הביתה. צלילת רוויה היא עבודה קשוחה ולא מתאימה לכל אחד ונראה שזו הסיבה שהשכר לעבודה כזאת יכול להגיע גם ליותר מ-1000 דולר ליום.
תגובה אחת