תרבות ופנאי

ליאונידס מקומי

ליאונידס

עברו 2,500 שנה וכלום לא השתנה. קומץ נבחרים ממשיכים להגן עלינו בגופם, מנסים לעצור את ההדרדרות, לבלום את הנפילה הכמעט בלתי נמנעת.

לפני 2,498 שנים קם ליאונידס. וכנגד קול ההיגיון, דעת הקהל וציבור בוחריו, הוא התחיל ללכת. בדרכו הוא אסף מתי מעט, קומץ אלופים שבחרו, כמוהו, ללכת בשביל ההקרבה העצמית. הילוכם גאה, גוום זקוף, מטרתם ברורה- להגן על הערכים והאידאולוגיה שאותה הם ינקו משד אומתם. הם צעדו. בראש מורם ובגאון, מגיני הדמוקרטיה, שומרי הסף של הרפובליקה ההלניסטית. קריאת התיגר שלהם נשמעה למרחוק, סירובם לקבל את המצב הקיים כגזירה משמים הדהד והכה גלים.

במשך שבעה ימים עמדו מעטים מהברית ההלניסטית (7,000 חיילים, מתוכם 300 ספרטנים) אל מול כל כוחה של האימפריה הפרסית (כ- 300,000 לוחמים). במעבר תרמופילאי הם עמדו. נחילים על גבי נחילים הם התנפצו אל מול מגניהם העגולים של היוונים. רבבות של גופות נערמו אל מול כידוניהם, והם עמדו איתן. בצהרי היום השביעי ללחימה ההלניסטים נבגדו. בן ארצם- תאב כוח ושאפתן, גילה לפרסים כיצד לאגף את הכוח. המעטים שנשארו ברחו, רק 300 הספרטנים בחרו למות על המעבר הזה, בחרו למות על האדמה הקדושה הזו, על השער לליבה של יוון. וכך נכתב על מצבתם- "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם".

צילום: [email protected]

האקט של ליאונידס עורר את העם ההלניסטי. הפיח בו תקווה במקום שבו שלט הפחד, הצית שביב של אור במקום שפעם שררה בו עלטה. גם היום, בימינו האפלים- שחיתות פושה, שנאה מופצת חדשות לבקרים, פחד ואימה מטילים את מוראם ברחובות ארצנו. שערינו נפרצו. אש ותמרות עשן נישאים מכל פינה. אח נלחם באח, שכן מגרש שכן, אמא שוכלת את בנה. גם היום, ליאונידסים מקומיים מרים את ראשם. מבוגרים יותר, עייפים יותר. מסגרת של קמטי דאגה מצלים על עיניים משכילות, פתיחות וכנות פינו את מקומן לחשש ושתיקה. הם מתהלכים בינינו, אבירים ואבירות שקטים, לבושים בשחור, כותנתם הלבנה הוכתמה כבר מזמן. מתחמקים, מתכופפים, נסים מפני עדר טוקבקיסטים, פוליטיקאים נטולי רסן, קידום עצמי והרס הדדי.

ראובן ריבלין, מרים נאור, אהרן ברק, אליהו וינוגרד, ועוד רבים אחרים. נושאים את נס הדמוקרטיה, הסבלנות, קבלת השונה. שומרים מכל משמר על צביונה של מדינת ישראל כמדינה לגיטימית, אמיתית, נכונה. הם מסרבים, בכל מחיר, לראות את העם הזה נשרף חי על מוקד ההאדרה האישית. הם אוחזים בקרנות המזבח, מתנגדים לפולחן הנשמה המוקרבת כעולה לשרידות פוליטית ולאחיזה עיוורת בכוח. אבירים שקטים מרימים את נסם. והוא בוהק.

בוער כלובן הלבנה בלילה חשוך, כמגדלור לאונייה המגששת אחר חוף מבטחים, כעמוד האש המוביל את העם. הם אינם חפים מטעויות, נושאים את חטאי העבר כצלקות על גופם.

הם התמעטו  במרוצת השנים, קולם גבוה רק במעט מלחישה, דגלם בקושי מתנפנף מעל כתפיים שחוחות. אך אחיזתם  בו עדיין איתנה. מסרבים לוותר, מסרבים להרים ידיים מהעם שלהם.

גיבורים.

Article author

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים