לחלום בגדול
מציאת משמעות באומנות | אור חזר מ"לחלום בגדול" עם חיוך ענקי והתקשה להוריד אותו
לרוב אני נרתע מסרטי פיל גוד כמו "לחלום בגדול", מעטים מהם מצליחים באמת למצוא את האיזון העדין של מזון למחשבה לבין משהו שגם נועד להיות מכוון ללב הצופים מבלי להיבלע על ידי ערימה של דביקות וקיטשיות. אני חייב לציין שהופתעתי לטובה מהסרט ויש כל כך הרבה סיבות לכך, ראשית זאת המסירות והאכפתיות וכמות אהבה שמזריקה הבמאית גורינדר צ'דהא, אני רק יכול לנחש עד כמה הסיפור הזה חשוב לליבה כמישהי שחוותה בלונדון ביחד עם משפחתה בתקופת ילדותיה ונעוריה דעות קדומות בשל הרקע ההודי שלה, הרי לא סתם אומרים לתסריטאים מתחילים לכתוב על מה שהם יודעים.
שום סצנה לא ממחישה זאת יותר טוב מאשר אחד מרגעי השיא הראשונים, בריטניה של שנות השמונים, מרגרט תאצ'ר מהכנת כראש הממשלה. דמותינו הראשית המגיעה ממשפחה פקיסטנית מגלה כי אביו ורבים נוספים פוטרו מעבודתם, בחדרו כאשר מבין כי דברים עומדים להשתנות ומתקשה לבטא זאת דרך כתיבה, שומע בקסטה את אחד משיריו של ברוס ספרינגסטין (המוכר גם בכינוי "הבוס") שקיבל מתלמיד מבית ספרו, הוא מרגיש את החיבור המיידי, כאילו שספריגנטין מדבר ישירות אליו, המילים קרובות אליו (רגשית וגם פיזית) ובחוץ מתחוללת סערה שאולי היא לא כזאת גרועה כמו הסערה הרגשית שמתרחשת בתוכו.
והקטע הכי טוב, שזאת סצינה אחת מתוך רבות ואחרי הפעם ראשונה, קשה שלא להסיט מבט מכל האושר הזה. ומאחורי כל החגיגה הזאת שולט ביד חזקה השחקן האלמוני, ויוייק קאלרה. השינוי שדמותו עוברת מנער ביישן וסגור לכריזמטי ומשוחרר פשוט מעוררת השראה. הופעתו נגישה וכולם יכולים להזדהות כמישהו או מישהי שעברו מרד נעורים דומה, שהאמינו כי אם יפעלו על פי צורת מחשבתם הם ישיגו את החיים שתמיד דמיינו לעצמם. אהיה מוכן להתוודות כי לא כול הדמויות עבדו בשבילי, חלקם היו רחוקים מלהיות מעניינים, לדוגמא השכן של הדמות הראשית המבצע שירים שהוא כותב, לדמויות חסרות כל אישיות, למשל דמות המורה הרואה באאוטסיידר שלנו פוטנציאל חבוי ומנסה כמיטבה לכוון אותו לשינוי, זה לא שכל זה הופך את החוויה לבלתי נסבלת לצפייה.
הצילום הוא אנרגטי, חמים ומלא חיים. יש בו אווירה של סרט בוליוודי, מה שאני רק יכול לנחש היווה השראה לצ'דהא (שאגב כבר יצא לביים אחד כזה עם "כלה ודעה קדומה"). למען האמת יש סצנה אחת המרגישה כאילו היא לקוחה מתוך סרט בוליוודי, אני מדמיין שרבים שיסתכלו על הסצנה יגלגלו את עיניהם, בשבילי לעומת זאת, היא מוסיפה מעט פלפל למה שבקלות היה יכול להיות סיפור התבגרות סטנדרטי.
מה שכן אני יוכל להגיד שלקראת מערכתו שלישית ולכל אורכה, הוא מרגיש נמרח על יתר המידה. מקבל בידיים פתוחות את הקיטשיות המצופה מסרט ז'אנר זה. למרות שלפני כניסתי לא הייתי מודע לכך כי הסרט מבוסס בחלקית על חייו של הכתב, השדרן ויוצר הסרטים הדוקומנטרי הבריטי בשם סרפראז מנזור, האמת היא אתם אפילו לא צריכים לקרוא את סיפורו של מנזור בשביל להבין לאין חותר הסרט וזאת עוד לפני שהתסריט מנסה לשכנע אותנו לשבריר של שנייה אחת כי דברים מתנהלים הפוך על הפוך, וכל מה שיכולתי לחשוב לעצמי זה: "ניסיון יפה, אבל לא". אך אשקר אם אגיד כי סיומו לא נגע בי בדרך זו או אחרת. חוץ מזה שהמוזיקה בסרט משמשת לדמותינו הראשית כמעין מקום מפלט ונחמה מקשיי המציאות. המוזיקה ובעצם כל סוג של אומנות באשר היא משמשת קודם כול כשפה אוניברסלית משותפת לכל האנשים מרחבי העולם.כי כפי שאומר ספרינגסטין: "Nobody Wins Unless Everybody Wins"
זאת היא שנה נהדרת לסרטים מוזיקליים, שחוץ מפסקולים יפייפים מצליחים פחות או יותר במשימתם להציג דיוקן אנושי, מלא חיים ואופטימיות על אנשים שהמוזיקה עזרה להם להסתכל אחרת על החיים. "לחלום בגדול" הוא פנינה קולנועית מחממת לב למרות שלעיתים חוטא למחוזות הקלישאתיים המצופים ממנו.
