חיים כפולים
השבוע הוכרז הליין אפ של פסטיבל ונציה, ביניהם סרטו החדש של הבמאי הצרפתי אוליבייה אסיאס. רצה המזל ופסטיבל ירושלים הביא את סרטו הקודם מלפני שנה שגם הוקרן בפסטיבל ונציה.
את ה"חיים כפולים" ניתן לסכם בכמה משפטים פשוטים: חמוד, חכם ולעיתים מצחיק. יש כאן דיון דיי מעניין על הסתגלותו לעתיד, הכנתו לגרוע מכול מבחינה אישית ומקצועית, אלן מו"ל ולאונרד סופר, הם עובדים ביחד מאז ההתחלה ומנסים להסתגל למהפכה הטכנולוגית בעולם הספרות ובנוסף לשינויים הבלתי פוסקים בחייהם ויחסיהם בין נשותיהם.
בסופו של יום הסרט לא ישאיר הרבה רושם עם עזיבתכם את האולם, הוא לעיתים כתוב מצוין ומעורר מחשבה, רגעיו הקומיים למרות היותם מעטים מצליחים להוציא מהקהל צחוקים מתגלגלים. אך אל תטעו, הוא אינו שונה משום קומדיה שיצא לכם לראות במהלך העשור האחרון, מדמויותיו, למערכות היחסים שלהם והנושאים שבו הוא דן.
אחמד הצעיר
האחים דארדן הבלגים מביימים מאז סוף שנות השמונים, בסרטיהם שופכים אור זרקורים לאלו החיים בשוליים. מה שמוסיף הוא הצילום הרועד ההופך את כל החוויה למעין צפייה בסרט דוקומנטרי.
זה נראה כי האחים התחילו לאבד מעט מהקסם האישי שלהם, עם סרטם מ-2016 "הנערה האלמונית״ ההתקבל בביקורות צוננות, בתקווה גדולה האמינו כי זאת רק מעידה קלה אך עם צאת סרטם "אחמד הצעיר" הם חצו את המבקרים לשני מחנאות. אגיד כי אני במחנה המתנגדים.
מאמין אני כי האחים בחרו את הדרך הלא נכונה בלספר את הסיפור כאן, מה שהיה אמור להיות סוג של ניתוח מקיף, יסודי ואיטי של נער צעיר והשפעת החברה סביבו והמרתו לדת האסלם. הסרט מתפתח לסוג של מעשייה דלה ומנוכרת מהמציאות שלא באמת מתפתחת לשום מקום, וגומרת בנקודה הכי מעצבנת בה ככל הנראה הנער לא יסבול מתוצאות מעשיו.
ויוואריום
זה כה מרענן להיכנס לתוך סרט שהדבר היחידי שראיתי ממנו הוא תמונת סטילס, "ויוואריום" בכיכובם של ג'סי אייזברג ואימוג'ן פוטס וכל מה שאתם צריכים לדעת עליו הוא שמדובר ביצירה מקורית, מעוררת מחשבה, לעיתים מצחיקה ומלאה בכמויות אדירות של רגעים שיגרמו לכם להגיד: "מה לעזאזל ראיתי כרגע".
ראשית הוא יפהפה לצפייה, קרדיט עצום לכל האנשים שעבדו קשה בהקמת עולם הסרט שהדבר שאני הכי מעריך לגביו הוא העובדה כי לא כל המידע בו מוגש על מגש של כסף ובאותה מידה יכול היה הבמאי והתסריטאי לורקאן פינגאן להמשיך לחקור בסרטי ההמשך הבאים (שלמען הפרוטוקול יצויין לא צריכים להתקיים).
מה שכן למרות שאת רוב הטוויסטים שלו לא ניתן לנחש, חלק מדימוייו והמטאפורות שלו יותר מידי ברורות לקהל הממוצע. לא באמת קיים כאן דיון מעמיק. אך אולי לא צריכים זאת, הסרט בפני עצמו מהווה מעין רכבת רגשות שאהיה אפילו מוכן לסלוח על צדדיו החלשים בתסריט.
סיביל
ציפיתי ליותר מסרט שיתחרה בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן, "סיביל" ברובו הוא בלגן אחד ענקי, שילוב של טראש קומי (סנדרה הולר הגרמניה מ"טוני ארדמן" מחזיקה על כתפיה את הסרט תודות לתזמונה הקומי), מותחן פסיכולוגי ודרמה. כל זה ובנוסף לעריכתו הקופצנית יוצרים חוויה חסרת כל פוקוס. התשעמם אותכם.
עלילתו עוסקת בפסיכולוגית לשעבר החוזרת לתשוקתה הראשונה להיות סופרת.
חבל מאוד, יש סיכוי שבידיהם של במאי/ת יותר מנוסים (רק סרטה השלישי של הבמאית) היה לנו כאן מותחן קטן ואפקטיבי, חוץ מסנדרה הולר אציין לטובה את שאר חברי הקאסט המנסים כמיטב יכולתם לעבוד עם מה שיש להם, הוא רחוק מלהרשים ולוקח זמן עד שעלילתו באמת נכנסת להילוך. לסיכום, זהו סרט מאכזב.
