תרבות ופנאי

זה מה יש

זו רגל? זה ישבן? נמרוד רשף מסקר את ה-אלבום של שנות ה-2000 המוקדמות.

הקיץ של 2001 היה קיץ רגיל לגמרי. האפיפיור ביקר לראשונה במסגד בסוריה, עדי ביטי נולדה, סרט הקאלט "לא כמעט בלונדינית" יצא לבתי הקולנוע וארבעה חברים טובים מניו יורק מוציאים את האלבום הראשון שלהם. ג'וליאן קזבלנקס (שזה באמת השם הכי מגניב שיכול להיות לך אם אתה סולן בלהקה ובכלל), ניק ולנסי, ניקולאי פרייצ'ור ופבריציו מורטי החליטו להקים להקה אי שם ב-1997, וב-30 ביולי 2001 Is this it יצא, ופאקינג שיט – מדהים איך ב-35 דקות ו-11 שירים אפשר לשנות את המשחק לגמרי.

אתם מבינים, בתחילת שנות ה-2000 הרוק פחות או יותר נחשב למת. רד הוט הוציאו את Californication ולינקין פארק בדיוק פרצו עם In the end, אבל זה לא היה זה. היה רגע בזמן שהאנשים היו צריכים רוק פשוט שמדבר על אהבה והחיים בעיר גדולה, ולא היה מי שיספק להם את כל הדברים האלה. האלבום הזה הגיע ברגע שכולם אמרו שהרוק מת ושמעכשיו זה רק פופ עם בריטני ספירס שבדיוק התפוצצה במצעדים ביחד עם כריסטינה אגילרה ושאין בכלל מה להתאמץ, זה קרב אבוד. וג'וליאן קזבלנקס אמר "תחזיקו את הבירה שלי לרגע", החזיק את המיקרופון ושר את מה שדור שלם הרגיש אבל לא ידע איך בדיוק לנסח:

הניגודיות בין האדישות של קזבלנקס לעובדה שהגיטריסט לידו מתחרע על הסולואים בהופעה הזו עלולה לגרום לחשוב שלא באמת אכפת לו ממה שקורה מסביבו אבל האמת הפוכה לגמרי: הבנאדם פרפקציוניסט מוחלט. האלבום הוקלט בשישה שבועות בין מרץ לאפריל 2001 ובמהלך ההקלטות ג'וליאן סירב להקליט את אותו שיר פעמיים בגלל שרצה שהכל יישמע כמה שפחות מהונדס ולהפוך את הלהקה לכמה שיותר עתידנית.

"רציתי שהאלבום הזה יישמע כמו להקה מהעבר שיוצאת למסע בזמן לעתיד כדי להקליט את האלבום שלה", סיפר בראיון ל- MTV. האלבום נהיה להיט גדול בעיקר באירופה (בבריטניה למשל נמכרו כמעט 50 אלף עותקים בשבוע הראשון), ובאמריקה ההוצאה לאור נדחתה קצת בגלל פיגועי ה-11 בספטמבר (השיר New york city cops נשאר מחוץ לאלבום כתוצאה מזה), אבל כשיצא גם שם העולם הבין שיש פה משהו מגניב מאוד. הסטרוקס היו ה-להקה של תחילת העשור הקודם והרבה להקות פרצו, נוצרו והתגלו בעקבותיהם. איפשהו בשפילד בבריטניה ילד בן 16 הקים להקה קטנה עם חברים שלו בהשראת Is this it והסטרוקס. הנה הם עושים את הגרסה שלהם לאחד השירים המעולים ממנו:

Oh, he's gonna let you down"

He's gonna let you down

He's gonna let you down

He's gonna break your back for a chance

He's gonna steal your friends if he can

He's gonna win someday"

המילים שלהם לא כל כך מתוחכמות והמנגינות שלהם פשוטות וממכרות (גילוי נאות: אני לא מצליח לכתוב את הכתבה הזו כי אני עסוק מדי בלעצור כל רגע כדי לנגן על גיטרה דמיונית) ואולי זה סוד הקסם של הסטרוקס: הם לא התאמצו מדי ובכל זאת יצא להם בנזונה. באלבום הזה הם כותבים על החיים שלהם וגורמים לך להרגיש כאילו הם יושבים איתך על בירה בפאב השכונתי ומספרים לך על המשוגעת שנשארת איתם למרות כל החרא שהם מאכילים אותה, על כמה שהם מתגעגעים לעבר ועל זה שהם מאמינים שהם יהיו בסדר בסופו של דבר – וכל זה בשיר אחד:

אנשים תמיד אומרים שיש להם את אלבום הילדות שלהם. זה שהם שמעו מההורים וחרשו עליו עד שהדיסק נשרט לגמרי, שהם ישמעו אותו מיליון פעם והוא לא יימאס עליהם. ומבחינתי זה האלבום הזה. אני זוכר את עצמי הולך לבית ספר כשהייתי בכיתה ז' ושומע אותו שוב ושוב כי זה לא נראה לי הגיוני שיכול להיות סאונד כזה מגניב, שאנשים שאני בכלל לא מכיר יכולים לכתוב את מה שאני מרגיש ועוד להגיש את זה בצורה כזו פשוטה וישר לעניין בלי להסתבך עם זה יותר מדי.

זה אחד האלבומים שגרמו לי להתאהב במוזיקה וביצירה, ובלעדיו כנראה שלא הייתי כותב ויוצר בעצמי. ואולי זו מהות הגאונות של הסטרוקס בכלל והאלבום הזה בפרט: ליצור רושם כאילו הכל נוצר אצלך בחפיף כמו אחרי שנ"צ אבל למעשה להפציץ בלי להתאמץ יותר מדי, לשיר בטון קצת אדיש ובו זמנית להגדיר סאונד של דור שלם? מדי פעם אני חוזר לאלבום הזה והוא נשמע מעולה כמו ששמעתי אותו אי-שם כשהייתי צעיר יותר, ולפעמים אני מנסה להבין למה הוא עדיין כל כך מדבר אליי. אבל עם הסטרוקס, איכשהו, זה קצת קשה להסביר.

 

נמרוד רשף

תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים

טעות בפרסום?

עזרו לנו להבין את הטעות, כתבו לנו דרך תיבת הטקסט את הטענה ואנחנו נשמח להתייחס ולתקן את הפרסום. לפרטים נוספים צרו קשר דרך [email protected]

x
עדכון שבועי על תוכן מרחבי הרשת לתיבת המייל שלכם, מתאים? הרשמו עכשיו !

הרשמו באמצעות כתובת המייל שלכם ותהנו מעדכון שבועי קבוע של החדשות החמות מרחבי הרשת, ובחינם!

באתר זה פועלת אמנת פרטיות ואנטי-ספאם