זאת תחושת דז'ה וו די מוזרה, הסרט הראשון שיצא כלפני שנתיים היה אחד מארבעה עיבודים קולנועיים שנעשו על פי ספריו של קינג ובנוסף היה מבין סרטי האימה הכי רווחים. נכון לא היו לו מי יודע מה מתחרים, שניים מהסרטים היו זמינים בנטפליקס והתבססו על העבודות הפחות מוכרות של קינג ("1922" ו"המשחקים של ג'ראלד ") והיה את "המגדל האפל" ש… ובכן אף אחד לא מעוניין לדבר עליו. בואו ונזיז את השעון לשנת אלפיים ותשע עשרה עוד ארבע גרסאות מוכנות בשבילנו, אחת מהן אני מנחש שאולי תפסתם, הגירסה המחודשת ל"בית קברות לחיות", סרט נוסף תחת נטפליקס "In the Tall Grass", מה שאני רק יכול לנחש יהיה הלהיט הבא, "דוקטור סליפ" המהווה המשך לקלאסיקה "הניצוץ" ולבסוף לסרט שלשמו התכנסו, חזרתו של הליצן, אוכל העולמות, פניוויז ב"זה: חלק 2".
עשרים ושבע שנים עברו מאז התקלותם עם פניוויז המפחיד, חבורת הלוזרים גדלה והתקדמה בחייהם וכשזה נראה כי סוף סוף הצליחו להשאיר את עברם מאחור שיחת פלאפון אחת תאחד אותם מחדש. "זה: חלק 2" הולך בכל בכוח עם הרעיון כי גדול יותר הוא יותר טוב, הזמן שלו מגיע לכמעט שלוש שעות, הקאסט החדש שלו כולל שחקנים מוערכים כמו: ג'יימס מק'אבוי, ג'סיקה צ'סטיין וביל היידר והתקציב התרחב וברוב המקרים זה פועל לטובתו אך ישנם את המקרים האחרים בו ההפך הוא הנכון.
הסרט הוא מעין רכבת שדים, רק שבמקום נסיעה של שלוש – ארבע דקות מדובר בשלוש שעות. והשעה הראשונה זורמת, היא מהנה, יש סצנות מפחידות מושקעות, יצירתיות ואפילו כאלו הזולגות לכיוון הטראש המבדר. אך במערכותיו היותר מאוחרות משהו באפקטיביות\אלמנט ההפתעה מתחיל להתפוגג. אני מניח שאם כבר ראיתם טריק אחד של הליצן הזה אתם ככל הנראה ראיתם כבר הכול, תוסיפו גם את האפקטים הזולים המפתיעים עד כמה הם בולטים כמו אגודל פצוע ותקבלו סרט אימה ממוצע, עד כמה המצב קשה אתם שואלים, ובכן הוא הצליח להוציא ממני רק פעם אחת צעקת אימה אותנטית.
כמו שציינתי לעיל, הסרט התחדש עם מספר לא קטן של שחקנים מהליגה הראשונה ולהפתעתי הרבה. רובם נותנים את הנשמה. אני מניח שיצא לכם לשמוע הרבה מהמבקרים על הופעתו של היידר. ומסיבה טובה, מאז הופעתו בסדרה "בארי" האמנתי ביכולתו כשחקן איכותי חוץ מקומיקאי מרשים. כאן הוא מצליח לשלב בין היותו אתנחתא קומית (המרגיש רחוק מלהיות כפוי) לבין הופעה דרמטית כובשת לב. השני הראוי לשבח הוא מק'אבוי המציג לנו דמות כשבורה ומלאת כאב, וכמובן יש את סקארסגארד החוזר כתפקידו של פניוויז, שלמרות שלא מופיע הרבה (וכאשר מופיע לכל אורכה של המערכה השלישית הוא מגוחך בקטע הכי גרוע) מצליח להוות כמסמר המסיבה.
לטובתו, אהיה מוכן להגיד כי הוא מעלה מסר על הרצון לקבל את עברנו, בשביל לחיות בהווה יותר שליו. הוא מעלה חיוך אך לא הרבה מעבר. הפספוס הגדול הוא דמותו של הנרי באוורס. בהתחשב בזה שהתסריט הצליח לפתח ברובם את הדמויות הבוגרות בצורה מכובדת, דמותו של באוורס נדחקה לצד כסוג של נבל משנה, הוא יכול להיות מהנה לכמה דקות בשל הופעתו אבל לאור העובדה שהדמות שלו בהגדרתה קצת בעייתית, אני מאמין כי התסריטאי היה צריך לבחור בין שתי אופציות אפשריות: ללכת עד הסוף עם היותו נבל ולהפוך אותו לאיום יותר רציני לחבורת הלוזרים או לתת יותר נפח למה שמתחולל אצלו בראש.
"זה: חלק 2" בדרך זו או אחרת מהנה בשל המשחק הטוב ועשייתו הקולנועית. אך שלוש השעות שלו, לא עושות לו שום טובה. הוא מרגיש נגרר ואפילו שחוק. באמת מאכזב.
* התמונה הראשית לקוחה מתוך הסרט "זה חלק 2" באדיבות Tulip Entertainment
