"השלאגר"
לרוב אני נרתע מסרטים כמו "השלאגר". עוד סיפור על מורה\מדריך הנכנס למוסד מפוקפק ודרך עיסוק של מקצוע כלשהו מראה לאנשים שישנה דרך אחרת להסתכל על החיים. הדוגמא הראשונה שעולה במוחי היא "המאמן קרטר" העוסק בכדורסל או "יומני החופש" העוסק בכתיבה. אך אין מה לעשות: הסרטים הללו פופולאריים מסיבה, אין שום דבר יותר מרומם נפש מאשר לראות דמויות הנמצאות בתחתית ולאט לאט מטפסות לכיוון ההצלחה. בעצם כפי שאומר בלייק סניידר בספרו "הצילו את החתול" – תנו לאנשים את אותו הסיפור, אבל אחר. והסרט מקיים את ההבטחה.
נכון העלילה עצמה לא הכי מרשימה: שחקן שימי הזוהר מאחוריו מנהל סדנת תאטרון בכלא ומחליט ביחד עם האסירים להעלות את "מחכים לגודו" של סמואל בקט. הכול מתנהל בצורה חביבה ומבדרת. בסיומו של "השלאגר" הוא זוהר כמו אלפי זיקוקים באוויר. ברור מדוע החליט הבמאי עמנואל קורקול להביא את הסיפור האמיתי שהתרחש בשבדיה (שעדיף לא לקרוא עליו שום דבר) אל המסך הענק, אהיה מוכן אפילו ללכת רחוק יותר ולהגיד שהעובדה שיצא בתקופת הקורונה, הופכת אותו לאחת הקומדיות היותר נבונות שתראו השנה.
מה גודו מסמל אם לא את האל שאינו מגיע להושיענו, האסירים בכלא מחכים לשחרורם, בין לבין הם מחכים לארוחות, לאורחים מחוץ לכותלי המוסד. אנו שבבוקר בהיר קמנו למציאות שונה בעקבות וירוס הקורונה, יושבים בבתינו מתפללים שהכול יחזור לקדמותו. מונולוג הסיום מסכם זאת יותר טוב ממני, כל האנושות היא אנחנו, בואו וננצל את המיטב, מה אנו עושים כאן? התשובה היא ברורה, כולנו מחכים לגודו. תוסיפו לזה את המשחק המתון והמרגש של קד מראד ("ברוכים הבאים לצפון") בתפקיד הראשי והנה לכם אחד מרגעי השנה בקולנוע.
למרות ששאר הסרט אינו מגיע לקרסוליים של אותו רגע, הסיום קושר הכל בסרט יפיפייה. המסע לשם אינו זוועתי או משעמם. כפי שצוין לעיל, קד מראד מלהיב ומתחשק לכם לתת לו חיבוק ענקי, שאר הקאסט (על אף שאינם מפותחים עד הסוף) זוכה לסיפורים חצי אפויים: לאחד יש בת זוג, האחר לא ראה את בנו, אבל אף לא פעם אחת אנו לא צוללים אל תוך הבשר של סיפוריהם. עם הקצת שיש, אנחנו מצליחים לספק רגעי נחת ושמחה. השבלונה העלילתית של "השלאגר" הוכיחה את עצמה ביצירות אחרות. בתקופה כזאת שכולנו מחכים למעט טוב, מה דעתכם להעביר את הזמן בנועם עם יצירה לא מזיקה כלל, התעלה בכם חיוכים.
העיתוי נכון | מתוך "השלאגר" (באדיבות יח"צ)
"הוא חולם על ענקים"
אם אנו כבר בנושא של לחכות למעט טוב, הרשו לי להציג את מר גיליאם המכובד. במאי, תסריטאי, אנימטור וקומיקאי. הוא חיכה (*רעש תופים*) 28 שנה להעלות את פרויקט חלומותיו על המסך הגדול, עיבוד לספר "דון קישוט" תחת השם "האיש שהרג את דון קישוט". במה שכונה על ידי רבים הפקה מקוללת, האויב שמולו ניצב גיליאם היה חוק מרפי, כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש. בעיות תקציב, לחימה מול איתני הטבע, החזרת זכויות יוצרים על הסיפור, שחקנים נושרים או במקרה הגרוע מתים.
כל אלו תועדו בסרט התיעודי מ-2006, "אבודים בלה מנשה" (המוקרן גם הוא בפסטיבל) מה שהיה אמור להיות צילום של מאוחרי הקלעים כשעוד ג'וני דפ היה חלק מהקאסט. "הוא חולם על ענקים" הוא יותר מכול מכתב אהבה לגיליאם וכוחו הבלתי מעורער של הקולנוע. בגלל שהסיום הטוב ידוע מראש, הסרט פונה לקהל ספציפי, אלו שעקבו באדיקות על הפרויקט מיומו הראשון ובמקרה צפו כבר בגרסה הסופית של היצירה.
חוץ מזה אין הרבה על מה להתלונן כאן, אורכו כשעה ועשרים וארבע דקות ואפילו מרגיש קצר יותר מזה. הוא מהווה כהשלמה ל"אבודים בלה מנשה" ועם הציפיות האלה אנחנו מתחילים. יש משהו בתוכי שאומר שעדיין הוא לא היה צריך להיות סרט בפני עצמו ויותר אקסטרה תוכן בתוך הבלו-ריי של ה"איש שהרג את דון קישוט", אך כפי שציינתי מעל, הוא מיועד יותר למעריצי הבמאי ועדיין אני מאמין שיש כאן הרבה לקחת, במיוחד אם אתם מתעניינים לביים או לכתוב סרט. התהליך המפרך והקשה ביצירת סרט (לא רק זה שלקח 28 שנה), המתח הנפשי אצל הצוות ובמיוחד הבמאי\התסריטאי שעומד לברוא חיים בעולם שרקח בראשו. כל המסע כנראה שווה את זה כשאתה יושב שם בתוך האולם וצופה בסרט בפעם הראשונה, הקולנוע מעולם לא היה קשור לאהדה, פרסום או הצלחה כללית, אלה לחופש האומנותי ושחרורו של הטירוף – מה שגיליאם מאמין בו מאז ומתמיד.
"הוא חולם על ענקים" יזכיר לחובבי הקולנוע מדוע והתאהבו בגיליאם ממתחילה.
- התמונה הראשית מתוך "הוא חולם על ענקים" | באדיבות יח"צ
