ביקורות סרטים

הפנתר השחור

הסרט ה-18 ביקום הקולנועי של מארוול הגיע לקולנוע. האם הוא שווה צפייה או שמארוול איבדו את זה? עידו הלמן שב עם מסקנות מעניינות.

צילום: JD Hancock

היקום הקולנועי של מארוול חוגג השנה עשור לקיומו. בכול זאת, פעם בכמה זמן צריך להוריד בפניהם את הכובע. זה בכלל לא פשוט ומובן מאליו שיקום קולנועי גדול כזה מצליח להתקיים כבר עשור ועוד עם יד כה נטויה לעתיד. עכשיו מגיע הסרט ה-18 ביקום הקולנועי של מארוול והשמחה מרובה מאוד.

אני מוכרח להגיד של'הפנתר השחור' הגעתי עם ציפיות נמוכות. מ'ספיידרמן השיבה הביתה' מאוד התאכזבתי ואת 'ת'ור רגנארוק' עדיין לא ראיתי כך שהייתי בטוח שצפויה לי עוד אכזבה מבית מארוול. אך הפעם זה לא היה כך.

קודם כול, עליי להגיד ש'הפנתר השחור' יחסית עומד בפני עצמו. כמובן שהוא מומלץ בעיקר למי שראה את הסרטים הקודמים ביקום הקולנועי הנ"ל אך גם מי שיבוא לסרט עם כמה חוסרים לא ירגיש שהוא מאבד מידע חיוני כלשהו.

'הפנתר השחור' הוא סרט ארוך. שעתיים ורבע בדיוק וככזה הוא מפציץ את הצופים כבר מסצנת הפתיחה במידע. הסרט מתרחש ברובו בווקאנדה: מדינה שנבנתה כולה מהחומר החזק ויברניום, והיא נמצאת במקום מסתורי באפריקה ולא צריכה עזרה בינלאומית מאף אחד. לאחר מה שהיה ב'קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים' מלך ווקאנדה טצ'אלה חוזר למדינה ומגלה כי יש לא מעט אנשים שרוצים ברעתו. בעזרתם של כמה מחבריו הוא נלחם באויביו כדי למנוע מלחמת אזרחים בווקאנדה וכדי להבטיח את שלטונו.

כמו כול סרטי מארוול, גם 'הפנתר השחור' הוא סרט פעולה עתיר הומור. אך בניגוד לאינפנטיליות של 'ספיידרמן השיבה הביתה' הפנתר הוא סרט שלוקח את עצמו קצת (דגש על קצת) יותר ברצינות. ממש בנו עולם שלם וחדש בסרט וזה מרהיב לצפות בזה ולהעריך את ההשקעה המרובה.

צילום: Steve Wilson – over 9 million views Thanks !!

ומן הסתם, זה סרט של מארוול על כול המשתמע מכך. הבימוי מוצלח מאוד, קטעי האקשן סוחפים, העלילה מעניינת, יש הרבה רגעים מצחיקים והשעתיים ורבע של 'הפנתר השחור' עברו לי יחסית מהר.

בשורה התחתונה, 'הפנתר השחור' הוא מהסרטים היותר מוצלחים של היקום הקולנועי של מארוול. סרט מרתק, עתיר בדמיון ובאקשן נהדר, מצחיק ומאוד מאוד כיפי. האמון של במארוול חזר ואני ממש מחכה כבר ל'הנוקמים: מלחמת האזרחים'.

כמובן, תישארו אחרי הקרדיטים כי יש שתי סצנות בונוס לאחר סוף הסרט.

עידו הלמן

הפנתר השחור

תגובות

‎תגובה אחת

  1. הסרט קומיקס הכי אובר-רייטג בהיסטוריה של סרטי הקומיקס.

    מבקרי קולנוע ועיתונאים הפסיקו לעשות הפרדה בין סרטים שהם ריאקציה שיווקית להתעוררות החברתית של השנים האחרונות כדוגמת black life matter או me too לבין סרטים טובים.
    בלי לציין שמות, ישנו מבקר קולנוע צעיר ששייך לדור החדש של מבקרי הקולנוע שמסוגל להנות ולנתח סרט מרוול באותה הרצינות שבו הוא יתייחס לסרט חדש של ג׳אפר פנהי.
    עם זאת הוא מייצג מגמה של עירבוב מדדים, זה החברתי וזה הקולנועי.
    לסרטים כמו הפנתר השחור, קפטן מארוול, וונדר וומן וכו׳ הוא יימחא כפיים סוערות בגלל שהם הציבו דמויות שעד כה היו בשולי המסך ובו בזמן הוא עושה להם הנחה קולנועית של העדפה מתקנת בדיוק כמו שאתה עושה.

    להציג דמות אפריקאית בתור דמות ראשית ולהשתמש בקאסט שרובו אפריקאי זהו צעד מבורך וחשוב בסרטים בסדר גודל כזה בדיוק כמו שחשוב להציג דמות נשית חזקה או כזו שמהווה השראה לבנות צעירות.

    בו בזמן הסרטים הללו הם לא טובים.
    לא בהיבט העלילתי או פיתוח הדמויות או הקלישאות הבלתי נגמרות שבהם. הם לא מחדשים שום דבר בהיבטים האלו ואם הקאסט היה לבן, סביר וגברי הדעות כלפיהם היו הרבה פחות חיוביות.

    הפנתר השחור מנסה להיות סרט קומיקס, סרט ג׳יימס בונד ומשימה בלתי אפשרית בו בזמן.
    הוא מנסה להיות מגניב ולהראות שהתרבות האפריקאית עם טאץ׳ מערבי היא the shit.
    אחרי הסרט אנשים התחילו לאמץ את וואקנדה כמדינה ותרבות לחיקוי, אמרו על הפנתר השחור שהוא מציג מציאות אלטרנטיבית ששואלת איך היבשת השחורה הייתה מתפתחת ללא הקולניאליזם המערבי ששתה את דמה וגרם לה להשאר מאחור.
    השאלה כשלעצמה חשובה אבל אם צריך ליצור מדינה דימיונית שהכלכלה והפיתוח שלה מבוסס על מינרל חוצני בידיוני שהפוטנציאל שלו הוא אינסופי רק כדי לענות על השאלה הזו, אז כנראה שהסיפור של הפנתר השחור לא באמת נועד לענות על השאלה אלא רק לסנוור אותנו באפקטים.
    אם במציאות בה לעם יש את כל הכוח הזה והוא בכל זאת מתנהל בצורה שבטית פרמיטיבית ובראשה מעמיד מלך שזוכה בכס המלכות שלו על ידי ניצחון בקרב אחד על אחד, אז או שהמציאות באפריקה לא הייתה כל כך שונה גם בלי אותו קולניאליזם או שמה שיותר סביר בעיני, זה שהיוצרים פחדו לנתק את אפריקה מהמנהגים שמזוההים איתה (כי אין לה שום הישג תרבותי משמעותי אחר להציג בצורה ויזואלית) ולחשוב איך באמת הייתה נראית אפריקה במציאות שכזו.

    צ׳דוויק בוסמן הוא שחקן נהדר, ליהוק נהדר ועושה את העבודה שלה הכי טוב שהוא יכול. כל השאר הוא פשרה קולנועית, אמנותית שדחסו בה יותר מדיי מסרים, סגנונות ורעיונות בלי ללכת עם אף אחד מהם עד הסוף.
    אני לא חובב של מייקל בי גו׳רדן וחושב שהוא קיבל את רוב הקרדיט שלו מסרטי קריד כשלעצמם הם black washing של סדרת סרטים שמסרבת להגמר. לא סטאלון ברקע של הסרט, זה היה עוד סרט איגרוף ובניגוד לסאות׳פו שיצא באותה שנה שיצא קריד הראשון, הוא חסר נשמה ועניין.
    אפילו הדמות של לטישה רייט, שורי, היא מעין נסיכת דיסני.
    היא יפה, חכמה (לפי הבמאי יותר מטוני סטארק, oh come on..) אופנתית וכו׳. היא מושלמת מדיי וחסרת קונפליקטים. פרווילגית בת לעשירים שלא באמת יכולה להוות דוגמא לאף אחד שגדל בתנאים קשים או פחות עשירים ממנה (וזה נכון לכל הדמויות המלכותיות בסרט).
    היו צריכים להזכיר לכולם שבלייד כבר עשה את זה בשנות ה-90 והוא עשה את זה בלי להתחנחן לאף אחד ובלי להצטדק יותר מדיי. והוא עשה את זה עם פחות אמצעים ויותר תסריט וסטייל.

    נכתב ע״י צ׳ולו (הגב)

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים

טעות בפרסום?

עזרו לנו להבין את הטעות, כתבו לנו דרך תיבת הטקסט את הטענה ואנחנו נשמח להתייחס ולתקן את הפרסום. לפרטים נוספים צרו קשר דרך [email protected]

x
עדכון שבועי על תוכן מרחבי הרשת לתיבת המייל שלכם, מתאים? הרשמו עכשיו !

הרשמו באמצעות כתובת המייל שלכם ותהנו מעדכון שבועי קבוע של החדשות החמות מרחבי הרשת, ובחינם!

באתר זה פועלת אמנת פרטיות ואנטי-ספאם