ביקורות סרטים

המזכרת, אמא ואמנות ההגנה העצמית – מקבץ שישי ואחרון

אהבה ואומנות מתנגשים ביחד, אמא במסע של גאולה ועיבוד נוסף לגבריות רעילה | דיווח שישי ואחרון מפסטיבל הסרטים חיפה.

צילום: vancouverfilmschool

המזכרת

בתחילת השנה הסרט הזה היה מהמדוברים ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, הסיפור מתרחש בלונדון של שנות השמונים המאוחרות, מתאר את סיפור האהבה שנרקם בין ג'וליה, תלמידה בבית ספר לקולנוע לבין אנתוני, עובד משרד החוץ, האלגנטי אך גם מעורר חשדנות. יחסיה עם אנתוני יעמדו למבחן, תוך כדי שהיא מנסה לטפח את חלומותיה על ביום ראשון של סרט העוסק בילד, אימו וחייהם בעיר סנדרלנד.

לקח לי לזמן עד שבאמת כיבדתי את היצירה הזאת, ראשית להגנתו יאמר כי הוא לא מרושל מאף בחינה טכנית. הכול כאן כפי שניתן לצפות מדרמה תקופתית, הטופ של הטופ. הסיפור עצמו נבנה באיטיות, אינו מגיש את הכול על מגש של כסף. יש בו מוטיב על מראות שחוזר, הרעיון שלכל דבר יש שני צדדים, מעט טוב ומעט רע. המשחק בו דומה לשאר סרטים מהז'אנר שלו, מאופק, יפייפה ואינטלגנטי. ואולי למרות זאת, הוא יותר מידי מאופק. כי חוץ מסיפור האהבה שמתרחש מול עינייו, יש גם דיון על אומנות, על המשמעות של לשבת מאחורי חתיכת נייר ולספר את הסיפור שאתה מעוניין. ההתנגשות עם סיפור האהבה יוצר סרט די דל למען האמת. הרי חוץ מהיצירה בחייהם של הזוג, אין להם חיים מעבר. יש להם פה ושם איזה מריבה קטנה או סצנה ספציפית בה הם יושבים בארוחה ומדברים על המצב הביטחוני (משהו שלא מפותח עד הסוף ומרגיש מנותק).

מובנים לי השבחים ש"המזכרת" מקבל, לא מדובר בהכרח ביצירה נוראית, פשוט סרט חלש.

אמא

הפתיחה של "אמא" שכולה בוואן שוט הזכירה לי בפלאשבקים את "בליינד ספוט" .  נקודת הפתיחה שלו הולכת כך, אלנה חזרה מקניות. היא מקבלת שיחת פלאפון ומגלה שזה בנה בן השש הנמצא לבדו בלי אביו בחוף ים בצרפת. מכאן מתנהל מירוץ נגד הזמן בשביל למצוא את המיקום המדוייק שלו, הסוללה בפלאפון אצל הילד עוד מעט נגמרת, המשטרה אינה יכולה לעזור הרבה כל עוד האמא לא תגיש תלונה בתחנה. הכול נבנה ונבנה בשביל בסוף לקבל את המכה הרגשית בתוך הלב. עשר שנים עברו מאז, אלנה חייה עכשיו בצרפת. עדיין לא מסוגלת להתנער מזיכרונות העבר. בבר בו היא עובדת, עינייה תופסות נער, אשר מזכיר לה את בנה הקטן ביניהם מתפתחת מערכת יחסים המערערת את הסובבים אותם.

לרודריגו סורוגוין יש עין יפייפה ללוקשיינים ולצילומם. העולם כפי שניתן לראות מנקודת מבטה של המצלמה הוא גדול ורחב, אלנה שנמצאת במרכזה מרגישה כה בודדת והמשחק של מרתה ניטו מחזיק את הסרט הזה מלהיות מלודרמטי או נצלני. במהלך שתי מערכותיו הראשונות הכל מתגלגל בצורה אורגנית, זה רק במערכה השלישית בה הרגשתי שהכול נופל. בחירותיו התסריטאיות לא ממש הרגישו מחוברות, פשוט באו משום מקום בשביל להעניק לו מעט דרמה.

"אמא" הוא סרט קטן ואפילו מהפנט, למרות השיבושים במערכתו השלישית.

אמנות ההגנה העצמית

ריילי סטירנס הינו במאי אמריקאי אינדי וזהו רק סרטו השני. סרטו הראשון "faults" זיכה אותו בשבחים. מקום הנוחות שלו הוא כפי שנראה, קומדיות שחורות. אני מעריץ גדול של הז'אנר כאשר הוא נעשה נכון. "אמנות ההגנה העצמית" הוא ככל הנראה אחת מן הקומדיות השחורות הכי פשוטות שראיתי השנה, הזמן שלו, שעה וחצי. לא נשאר מעבר מידתו הרצויה. נהנתי מכל שנייה ממנו, הוא זדוני להפליא ולעיתים מצליח להוציא צחוקים מתגלגלים.

קייסי דיוויס, גבר צעיר שנתקף ברחוב מוצא את עצמו בדוג'ו מובל על ידי מורה כריזמטי ומיסתורי במטרה אחת ברורה, להגן על עצמו מאיומים עתידיים. הוא לא הסרט הכי עמוק שתראו על נושא גבריות רעילה, על הרעיון שאם גבר מביע את רגשותיו ואינו אלים בשום צורה כלשהי הוא ייחשב כחלש. במקרה של "אמנות ההגנה העצמית" הדגש העיקרי אינו סוף המסע, אלא הדרך שהובילה אליו, ותאמינו לי שאני אומר לכם, היא הזויה, מבדרת ואפלה. ניתן היה לחזות בטוויסט של הסרט עוד מההתחלה, ועדיין זה לא פגע בהנאה הכללית של הסרט.

ג'סי אייזנברג הוא ג'סי אייזנברג, למרות שזה נשמע שאינני מתרשם מההופעה כאן ההפך הוא הנכון. האישיות שלו נכונה לדמות כמו של קייסי. מה שהופך את כל זה ליותר מעניין כאשר דמותו מתפתחת ולומדת קרטה, אלסנדרו ניבולה בתפקיד המורה ונראה שהוא פשוט נהנה מכל שנייה על המסך, ואימוג'ן פוטס (שתוכלו למצוא אותה ואת אייזנברג בסרט אחר שיצא השנה) מפתיעה אף היא, לדמותה יש יותר עומק ואפשר בקלות להתחבר ולהבין את מניעיה. ואם בקרטה עסקינן, אז מגיע קרדיט רציני לסטירנס כי הכיאוגרפיה מרשימה למדי.

אני ממליץ לתת צ'אנס ל"אמנות ההגנה העצמית". נכון האמירה הנגדית שלו על עולם הגבריות נאמרה באינספור יצירות אחרות ועדיין הכתיבה משובחת מפצה בהרבה והופכת את כל זה לחוויה אחת מפתיעה שלא כדאי לפספס.

 

עם סיומו של עוד סיקור פסטיבל, לא אסיים מבלי מספר תודות. תודה להדס ולדורית מהיח"צ ועל העזרה וטוב הלב שהעניקו לי במהלך שהותי. תודה לצוות הפסטיבל אשר מצליח להפתיע כל פעם מחדש ברמת החריצות והאדיבות. תודה לאנשים הנהדרים שיצא לי להכיר ולדבר עימם ותודה רבה לכם קוראיי היקרים שכמו תמיד חוזרים בשביל לקרוא את דיווחי.

עד הפעם הבאה. להתראות.

Article author

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים