הרומן שלי עם יורגוס לנטימוס התחיל עוד בפסטיבל ירושלים 2015, בו נחשפתי לסרטו האמריקאי הראשון "הלובסטר". התאהבותי בסרט נבעה מנקודת מבטו הצינית, הקודרת והמקורית של לנטימוס על החיים. אז מובן מאליו כי ציפיותיי לסרטיו הבאים היו בשמיים ושהגיע "להרוג אייל קדוש", מעט התאכזבתי מפני שפחות או יותר הוא הרגיש לי כמו הגרסה החיוורת של סרטו הקודם. כשנכנסתי לסרטו החדש "המועדפת" מעט חששתי, אולי ללנטימוס אין הרבה מה להציע ורק מנסה לשחזר את הצלחת סרטו מלפני ארבעה שנים. ובכן אני שמח לבשר כי לנטימוס חזר עם כוחות מחודשים, והוא יותר טוב מתמיד.
"המועדפת" ברוחו מהווה סאטירה גאונית על דרמות תלבושות, שכבר מזמן נהפכו להיות מושא ללעג בקרב חובבי הקולנוע בשל העובדה כי בוצעו באופן מרושל, ולמרות זאת, מצליח הסרט לעמוד כדרמת תלבושות לא רעה בכלל, מה שמוביל אותי למסקנה כי "המועדפת" הוא כנראה אחד מסרטיו היותר נגישים שיצר הבמאי.
ולמרות זאת אפשר לראות סימני היכר מסרטיו הקודמים: ההומור הציני והשחור, דמויותיו הקרות, ועדיין מצליח לנטימוס להתפתח כיוצר קולנועי, ולהתנסות בדברים חדשים. דברים קטנים כמו השימוש בעדשות עין הדג או העובדה כי השתמש באורות טבעיים מעניקים לסרט רמה של ייחודיות שלא ממש מוצאים בסרטים הוליוודיים לאחרונה.
המשחק של כל הקאסט כאן הוא לא פחות ממופלא, מה שנראה לנו בהתחלה כדמויות סטריאוטיפיות בהמשך מתגלות לנו כיותר מורכבות ממה שדימיינו, הדמויות בעלות מטרה מובהקת ופשוט קל להתחבר אליהן. אתם כנראה לא תהיו מופתעים לשמוע שאמה סטון או רייצ'ל וייס נהדרות מאוד, אז תרשו לי להעביר את אור הזרקורים לכוכבת האמיתית כאן, אוליביה קולמן, כהמלכה אן. דמות נהדרת שבורכה בשלל הרגעים הקומיים הכי טובים בסרט.
"המועדפת" ייזכר כאחד הסרטים הכי טובים של השנה, ובצדק. התסריט קולח, המיומנות הקולנועית מרשימה, המשחק לא מהעולם הזה. וובמידה וזה לא היה ברור עד עכשיו, "המועדפת" מקבל את המלצתי החמה.
