החפרפרת, סיבוב אחרון | דיווח שני מפטיבל דוקאביב 2020
בואו ותכירו את האנשים הכי נחמדים על המסך | אור עם דיווח שני מפטיבל דוקאביב 2020.
החפרפרת
זה לא המסע אלא היעד, מתחת לפתיחה הנוצצת של "החפרפרת" והקונספט שלו על קשיש המשחק אותה ג׳יימס בונד בתוך בית אבות בצ'ילה. מסתתר לו להפתעתי סיפור יותר אנושי, שקט ומחמם את הלב. זהו דיוקן על זקנה והמחיר הכבד שמגיעה איתה, בעיקר הבדידות הבלתי נסבלת.
מה שעזר להעביר את השעה וחצי בנעימות, ללא ספק היא דמות הראשית, סרג'יו. תאמינו לי שאני אומר לכם. אתם לא תפגשו על המסך השנה דמות כמרגשת, מקסימה וכובשת כמו זאת של סרג'יו. נכון זה היה אולי מגניב לראות אותו משתמש בכל מיני מכשירים ולפתור את התעלומה, אבל אתם יודעים מה יותר מגניב מזה?
לראות אקט של אנושיות המוצגת על המסך ופשוט להתמוטט מאושר. נהניתי מאוד מעבודתה הקולנועית של הבמאית מיית אלברדי, ברגעים מסוימים היא פשוט הולכת עד הסוף ומציגה לנו סרט עלילתי יותר מאשר דוקומנטרי, קומפוזיציית הצילום, העריכה וכו׳, כל זה גורם לי לשכוח שאני צופה בחיים האמיתיים. אך גם מדובר בחסרון, הסרט דורש ברגעים ספציפיים לזרוק כל הגיון מהחלון כשזה קשור לצוות הצילום העוקב אחרי סרג'יו, אתה תוהה לעצמך איך מישהו כבר לא חושד כשעוקבים אחריו צוותי הצילום ועדיין אשקר אם אגיד כי אני ממליץ על הסרט הזה, במובן מסווים הוא חוזר על עצמו, תחושה שמימש את הפוטנציאל בחצי שעה הראשונה שלו. יכל היה לעבוד באותה מידה כיצירה קצרה ועדיין לשמור את הפאנץ' שהיה לו בסיום.
סיבוב אחרון
בתקופה של בידוד חברתי, מה יותר טוב מאשר לבלות בחברתם של אנשים בתוך בר במשך שעה וחצי. אוקיי אני יכול להבין את הסתייגות, מדוע בכלל שנרצה לבזבז זמן מחיינו בשביל מפסידנים, שיכורים הנמצאים כל היום בתוך הבר. אך תאמינו לי שאני אומר לכם שבסופו של יום אתם תצליחו למצוא מקום בליבכם לאנשים הפשוטים, המעוניינים כמו כולנו לזכות בחיים, חירות ואושר.
הסרט מתחיל עם ציטוט מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". אין ציטוט יותר מוצדק מזה בסרט המהווה פסיפס של אמריקה הנמצאת בשוליים, המצלמה ממוקמת כך שהצופים הם חלק מלקוחות הבר. אין בכוונותינו לשפוט אותם, אחרי הכול עברנו איתם הכל – באש ובמים.
שום דבר לא מעניק את ההרגשה הזאת כמו הסיום שלו. מונטא'ז תמונות שנלקחו על ידי אחת הדמויות, המזכירות לנו שעם הטוב מגיע גם הרע וההפך. יש כאן חזון ברור של האחים רוס, הם יודעים במידה מסוימת לא לתת לצד הוויזואלי של הסרט להעפיל על הצד האנושי. המוזיקה מזכירה את המנגינות המגיחות מתיבות הנגינה ושואבות אותך לסרט, השימוש בצבעים החמים נותן לסרט תחושת נעימות שפשוט תגרום לכם לא לרצות לעזוב את המקום.
"סיבוב אחרון" הוא חגיגה על החיים, יצירה יפיפייה, מאופקת ושוברת את הלב.
