תרבות ופנאי

גיבורים

אנחנו ממשיכים, מנסים להרים את הראש, אבל הם תמיד שם. איפשהו.

צילום: yosoyjulito

גיבורים

עלומים, אלמוניים, אלמותיים.

שקטים, צנועים, ענווים. גיבורים בלי שם ובלי זהות, גיבורים שקמים בוקר בוקר מנשקים את ילדיהם, מחבקים את נשותיהם, יוצאים. ולא תמיד חוזרים.

גיבורים.

הם תמיד שם, מאחורי וילון מסתיר. אנחנו יודעים שהם איתנו, זה נוסך בנו ביטחון עמום שאולי, אולי, יהיה בסדר. כי הם שם. לפעמים יש תמונה בעיתון, כתבה בחדשות, אייטם ארעי שיתפוגג מחיינו כלאחר יד. ולפעמים, רק לפעמים, כי עם המציאות האכזרית אנחנו לא מסוגלים להתמודד, הם גם ילדים.

גיבורים ילדים.

שבדיוק שלחו לאימא הודעה שלא תדאג. שיחה חפוזה עם אבא שהם לא יהיו זמינים בזמן הקרוב אבל איך שיגמר יסמסו שהכול בסדר. ולפעמים, אבל רק לפעמים, הם לא מסמסים בחזרה.

ועוד משפחה מצטרפת למעגל, ועוד דמעות, ועוד סקירה תקשורתית מרגשת בהלוויה, ועוד נאום משלהב כדי לגזור קופון על אבל של אחרים. ועוד מילים מתריסות, מפלגות, ניציות. הבטחות שאיש לא מתכוון לקיים, שיתפוגגו ביחד עם שאר העשן בכבות המדורה. רק גחלים של אבל יישארו לאימא המצולקת, לאבא השתקן ולאחות שמסרבת להבין, לקבל.

גיבורים, גיבורים ילדים, אבל.

תמונה מחויכת במדים, וסט משופצר וצבעי הסוואה, תבור תלוי ברפיון על כתפיים, עייפות וגאווה נוצצות בעיניים מבריקות, שער גזוז, לחיים מגולחות.

ילד.

עוד ילד, ועוד ילדה, ועוד גיבור, ועוד אבא, ועוד אח. עד מתי?

ג'וני קאש שר-

"חשתי את כוח המוות מתגבר על החיים.

ייתמתי את ילדיו, אלמנתי את אשתו.

התחננתי לסליחה, התפללתי שאמות.

החזקתי את ראשי, החזקתי את ראשי".

לכולנו יש חלק בזה, כולנו אשמים. אנחנו מעדיפים לשכוח ולהתעלם, זה קל יותר. להסתכל במראה ולכאוב את כאבם של אחרים, להתעצב להינד עפעף ולהמשיך בחיינו, למשוך בכתף, אולי איזו דמעה בודדה אל מול תמונה של ארון יורד לקבר. כי לי זה לא יקרה. אולי נשתף פוסט מחאתי ברשתות החברתיות, נרגיש שהנה, קולנו נשמע, "סימנבנו" (סימנו וי).

אנחנו קמים בבוקר למעגל של אימה, טרור והפחדה. אנחנו שואפים אייטמים וכותרות קיצוניות ובתמורה נושפים להבות של אש. הורסים במקום ליצור, משתיקים במקום לדבר. שיח ונרטיב נהיו מילות גנאי, בעלות אופי חלש ומצמית. שלטון ושררה מכתיבים לנו את סדר היום, מכריחים אותנו להאמין שאין דרך אחרת.

 

אנחנו נתנו לו את הוסט המדוגם, קשקשנו על פניו עם צבעי ההסוואה, נתנו לו רובה.

לא לחצנו על ההדק, זה נכון. אבל אנחנו שמנו אותו שם.

בבחירות שלנו, בהחלטות שלקחנו, ובעיקר בהחלטות שלא לקחנו.

האבסורד הוא, שהוא לא בחר, הוא צעיר מידי בשביל לבחור.

 

I felt the power Of death over life

I orphaned his children

I widowed his wife

I begged their forgiveness

I wish I was dead

I hung my head

I hung my head

 

 


תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


הנצפים ביותר

‎למעלה

אהבתם את התכנים שלנו?לחצו לייק וקבלו עדכונים שוטפים

טעות בפרסום?

עזרו לנו להבין את הטעות, כתבו לנו דרך תיבת הטקסט את הטענה ואנחנו נשמח להתייחס ולתקן את הפרסום. לפרטים נוספים צרו קשר דרך [email protected]

x
עדכון שבועי על תוכן מרחבי הרשת לתיבת המייל שלכם, מתאים? הרשמו עכשיו !

הרשמו באמצעות כתובת המייל שלכם ותהנו מעדכון שבועי קבוע של החדשות החמות מרחבי הרשת, ובחינם!

באתר זה פועלת אמנת פרטיות ואנטי-ספאם