ג'וקר
היום בו הליצן בכה | אור חזר מה"ג'וקר" עם מנעד רחב של רגשות.
אני מאמין שעליי להבהיר מספר דברים בנוגע ל"ג'וקר", מאז הטריילר הראשון מאפריל. רבים, רובם אני מניח נערים בגיל ההתבגרות, השוו את הג'וקר של פיניקס לזה של לדג'ר מ"האביר האפל". יותר מזה האמינו שה"ג'וקר" עומד להיות זה שיציל את היקום הקולנועי של DC מאז הופעתו של לטו ב"יחידת המתאבדים".
אז תנו לי להוריד לכם את הציפיות, דמותו של הג'וקר מופיעה בעשרים דקות האחרונות של הסרט. ומה קורה בשאר השעה וחצי אתם שואלים?
ובכן, הוא שונה מכל סרט קומיקס שתראו השנה, אין בו סצנות אקשן, נבלים גדולים מהחיים, או גיבורים עם מטרה אחת ברורה להציל את המצב. מדובר במותחן פסיכולוגי כזה שנשען על גבן של יצירות אפלות מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות השמונים. זהו דיוקן קשה של אדם שצעד אחר צעד מאבד את שפיותו ויצירה שאינה מפחדת להסתכל לחברה בלבן של העיניים וזה מבחינתי חוזקו וחולשתו של הסרט.
גות'אם של שנות השמונים, אחוזי הפשיעה עלו. ערימות של זבל מצטברות ברחבי העיר. ארתור פלק רוצה להגשים את חלומו להיות קומיקאי אך החברה שסביבו לא מפסיקה להתנכר אליו. בהדרגתיות הוא מאבד את עצמו אל תוך המחוזות האפלים במוחו ולחיי הכאוס שבעיר.
לטובתו של פיליפס שמוכר יותר תודות לקומדיות שביים (ביניהם טירולוגית "בדרך לחתונה…") רואים שעשה את שיעורי הבית שלו. רוב הסצנות מצולמות למופת. סצינה אחת שממבט מהיר ברור שמהווה מחווה ל"מלך הקומדיה". שלחה לי צמרמורת לכל הגוף והבן האדם האחרון שאי פעם חשבתי שיעשה לי דבר כזה הוא טוד פיליפס !. כמובן ששום במאי אינו טוב מבלי השחקנ\ית שלו. פיניקס משחק כבר מעל שלושה עשורים ועם השנים נהפך להיות אהוב בקרב קהל המבקרים והצופים, בסרט "ג'וקר" הוא הזכיר לי מדוע גם אני התאהבתי בו לראשונה. כמו רבים שבאו בקדמו, פיניקס במאה האחוזים מתחייב לכל הטירוף הזה, המערכה השלישית בכללי השאירה אותי עם הלסת על הרצפה. וכמובן שהוא לא שוכח להזריק מעט אנושיות בדמות הזאת.
זו מעין הליכה על חבל, פיליפס ושותפו לכתיבה סקוט סילבר מעניקים פיסה אחרי פיסה מעברו של ארתור פלק. גורמים לנו להבין את מניעיו מאחורי פעולותיו המזעזעות. נכון אולי לא מדובר בתסריט הכי עמוק. אבל קשה שלא להעריך את מאמציו של פיליפס. שהמעבר שלו לז'אנר הנואר האפל והפסיכולוגי גרמו לו לשכוח מרכיב אחד בסיסי בתסריטו, מודעות עצמית. לדוגמא יש טיווסט לקראת סוף מערכתו השנייה של הסרט. שבעיני היה ניתן לצפותו מההתחלה. עכשיו כל יוצר אחר, היה מניח שהקהל מספיק חכם לקשר את מה שהם גילו למה שראו עד עכשיו, לא פיליפס. הוא מחזיר אותנו לפלאשבקים מאותן סצינות מוקדמות, במובן שהוא אומר לנו: "אהה, ראיתם מה עשיתי שם". זה לא הדבר היחיד שמרגיש כאילו מכה בך כמו מהלומת פטיש.
"ג'וקר" מציג לנו מה קורה כאשר החבר'ה שלנו נהיית יותר מידי עיוורת למיעוט שמסתובב בינינו, כמה זמן נוכל לחיות בתוך הבועה שיצרנו לעצמינו עד שתתפוצץ לנו בתוך הפרצוף. יש האומרים שמעשים מדברים יותר ממילים. ציינתי לעיל שהמערכה השלישית גרמה לי להתפעל מאוד מהסרט. מה שהג'וקר עשה לא היה מבייש את כותביו הכי טובים של הדמות בקומיקס (לכל המעריצים השרופים שביניכם אתם בוודאי יודעים שאני מתכוון לסצנת הטוק שואו ב"באטמן: האביר האפל חוזר"), רק חבל שהדיאלוג לוקח אותי יותר לכיוון של סטיקרים שמוצאים על גבם של מכוניות. ובכללי מה שככל הנראה יקבע את דעתכם לגבי "הג'וקר" הוא סיומו, מובן לי מה ניסה להגיד פיליפס. אך כאשר כל הטון שלו מכוון ליצירה יותר בוגרת ורצינית, קשה שלא לצאת מהאולם בתחושה קלה של טעם רע.
אני בסופו של יום בעד "ג'וקר", מצדיע לפיליפס שלקח סיכון ביום של משהו הרחוק מאזור נוחותו. עדיין ניצבת בפניו דרך ארוכה עד שיצליח להרוויח את התואר של אומן בעל חזון כמו אלו שעשה להם מחווה. אך בשביל התחלה "ג'וקר" הוא ללא ספק משהו שלא כדאי לפספס על המסך הענק.
- התמונה הראשית לקוחה מתוך הסרט "ג'וקר" באדיבות Tulip Entertainment
